תנ״צ אפרים ברכה נרצח בזירת הציבור לפני ששם קץ לחייו. גם אריאל רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין וההגירה בתל אביב, חש שטעם חייו ניטל ממנו, לפני שקפץ אל מותו בעקבו ביוש וירלי בפייסבוק. בשני המקרים מדובר בעובדי ציבור שננטשו על ידי החברה כאשר נקלעו למערבולת של שמועות, האשמות בלתי מבוססות ומסע צלב רודפני.
גם הפעם יהיה מי שיטען שהתאבדות היא דבר מורכב, שהסיבות הן לא רק מה שגלוי לעין, שהיו עוד דברים. שמבנה האישיות קובע. אולם המחקר בשדה האובדנות קובע שסיטואציית חיים הנחווית כתבוסה, קלון או כשלון, יחד עם אובדן התמיכה ותחושת השייכות, הם גורמים קטלנים.
אנו רגילים לדבר על קרבנות לבריונות רשת בעיקר בהקשר של בנות ובני נוער, וקשה להודות שיש כאן סוג חדש של קרבנות, משרתי ציבור שחייהם נהרסו בעקבות השתלחות פומבית איומה.
כאשר משה קצב הורשע בדין, התקשורת עסקה בחשש שיעשה ״מעשה נואש״. רוניס וברכה לא הורשעו בדבר ואיש לא חשב להגן עליהם.

קשה למי שלא עבר הכפשה פומבית, להבין את עוצמת הטלטלה שהיא מחוללת. את תהומות הזעם והיאוש של מי שחווה את התרסקות דמותו.
הכרתי אנשים שקצו בחייהם תוך כדי חקירה רודפנית. כמעט תמיד, הגורם ההרסני לא היה החשש מתוצאות החקירה, כי אם תחושת התבוסה והבדידות.
לצד זאת, צריך להבין גם את הסכנה שבמתן לגיטימציה להתאבדות. התיחסות חברתית המגיבה להתאבדות כאקט של שיקום הערך העצמי, רק מחמירה את הבעיה, בכך שהיא מסמנת את ההתאבדות כמוצא מכובד. האדרת המתאבד מזמינה עוד התאבדויות.

Kronpsychiatry.com is a personal blog by Dr. Shmuel Kron

 

%d בלוגרים אהבו את זה: