אחד השינויים האמורים להתרחש בעקבות החלת הרפורמה בבריאות הנפש, הינו הפחתת הסטיגמה החברתית ביחס להפרעות הנפש. בתשדיר השירות של משרד הבריאות ניכר המאמץ לנרמול: "מהיום, ניתן להתייעץ עם הרופא גם לגבי בן משפחה הסובל מחרדה או מהפרעות בשינה". מסר חיובי, מכליל, רפואת הנפש כמו רפואת הגוף. כן, אבל…

  • רפואת הנפש זה לא רק חרדה והפרעות שינה. אלו בהחלט לא הבעיות העיקריות. הבעיות הבולטות בפסיכיאטריה הן התחלואה הכבדה: סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית, בורדרליין. ייצוג יתר של פסיכיאטריה "רכה", הינו צורה של ערפול, ואפילו הסתרה, של הסובלים מהפרעות הנפש החמורות , אלו הגורמות לנכות משמעותית. זה כמו לרמוז שאונקולוגיה מטפלת בעיקר בכאבי ראש. הסברה המתעלמת מאוכלוסיות פגועות וחלשות מחמירה את ההדרה שלהן.
  • לכל תופעות התיוג מקורות רגשיים וחברתיים זהים. גזענות, רדיפת מיעוטים אתניים, קיפוח נשים, או אנטישמיות – כולם נובעים מאותו מקור רגשי: אנו מצדיקים את חוסר הצדק וקהות הלב בכך שאנו מסמנים את הקרבן כתת- אדם, כיצור אנושי פחות ערך, ובכך כבלתי ראוי לזכויות האנוש, לחיים רגילים ולמימוש עצמי. אני ממליץ לעיין במאמרו החשוב (האנטי-פסיכיאטרי) של תומס סאס "העבד השפוי", משנת 1971, בו מתוארת התייחסותה של הרפואה האמריקאית במאה ה-19 לעבדים האפריקאים כאל בהמות עבודה. דורותיאה דיקס, חלוצת הקמת בתי החולים הפסיכיאטרים בארצות הברית, ראתה אסירות חולות נפש יחפות ועירומות בבית הכלא בקיימברידג" מסצ'וסטס בחורף המקפיא. ההסבר שקיבלה ממנהלת הכלא היה: "המשוגעים לא סובלים בקור".
  • חולי הנפש סובלים מכשל חמלה, הקשור לחוויית ה"אחרות" שהם מעוררים: אנחנו לא מסוגלים לראות את עצמנו במצבם, ולכן הם נתפסים כ"לא אנשים כמונו". חמלה דורשת הזדהות, וקשה להזדהות עם אדם שאינך מסוגל להיכנס לראשו.
  • אין המדובר בוויכוח תדמיתי בלבד, בעיית הסטיגמה נוגעת ישירות לשאלת סדרי העדיפות במערכת בריאות הנפש. בעולם ניטש מאבק בין המוסדות הפסיכיאטרים הדורשים הקצאת משבים הוגנת לטיפול בתחלואה הנפשית הקשה, לבין זליגת המשאבים לטובת טיפול במצוקות נפשיות של אוכלוסיות פחות חלשות. אם הרפורמה תעודד טיפול בעיקר באנשים בריאים יחסית, מבלי להיטיב משמעותית עם נכי הנפש, צריך יהיה מבחינתי להגדירה ככישלון.
%d בלוגרים אהבו את זה: