הרופאה התורנית עברה בזריזות בין עמדות החולים במלר״ד, ממטירה פקודות לעבר האחיות בטון בוטח וענייני. החולה בעמדה 23 נראה סובל, והיא התיחסה אליו בנימה כמעט נעימה, שהתקבלה בדי הערכה לאור ההמולה הרבה מסביב. הגבר שנלווה לחולה הציג עצמו כרופא.

איזה רופא אתה?

אני פסיכאטר.

אה. הבעת פניה אמרה: לרגע חשבתי שבאמת רופא.

מה אה?. הגבר חייך, קצת נבוך. את יודעת….

…לא, שום דבר, באמת. אני מכירה פסיכאטרים שהם דווקא רופאים מצוינים. אתה יודע, הרופא שקיבל עיטור גבורה במלחמת לבנון השניה הוא פסיכאטר.

הגבר שתק וכיווץ את עיניו.

יש לי הרבה פסיכאטרים במשפחה. הדוד שלי הוא … ונקבה בשמו של פסיכאטר ידוע. תמיד מאד הערכתי אותו. הוא כבר עבר את גיל שמונים, עובד עד היום. אדם מדהים.

כן, חשב הגבר. וגם כמה מחברייך הטובים ביותר.

שעתיים אחר כך, כשפנו לעזוב, עוד ניגשה והתנצלה במבוכה. מקווה שלא נעלבת, אתה מבין שזה היה ברוח טובה.

כן, ברור. תודה על הטיפול, היית נהדרת.

את גם סוג של גיבורה, חשב. מכורה לאקשן, לחווית השליטה, לתחושת הכוח , לחלומות התהילה. ראיתי אותך הערב, בלי הסם הזה אולי לא היית מסוגלת להיות כל כל נחושה וממוקדת מטרה.

אם פעם זה יעבור לך, התלות הזו באובססית הגבורה, תוכלי אפילו להיות פסיכיאטרית די טובה. אם רק תוכלי להניח בצד את העצמי ההרואי שלך, ולגייס את החמלה האמיתית שראיתי היום בעינייך כדי לעמוד בתסכול ובאכזבה ובספקות ובחוסר האונים שהעיסוק בפסיכיאטריה יתבע ממך. והאמיני לי, אם תגייסי אמונה מספיק גדולה, נימת הזלזול הדקיקה במלר״ד לא תזיז לך.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: