הדו"ח השנתי "תמונת מצב המדינה"  שמפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא חומר קריאה חובה לכל אזרח. מרכז טאוב הוא גוף מחקר מוביל, הנסמך על החוקרים הבולטים והמובילים ביותר בתחומי המדיניות הכלכלית והחברתית, בארץ ובעולם. הוא מציב בפני קובעי המדיניות מראה חדה ומדויקת, וזוכה לאפס התייחסות בתקשורת. הוא מראה לנו מה שאנחנו לא רוצים לדעת.

פרק הבריאות בד"ח הנוכחי נפתח במילים: "מערכת הבריאות נמצאת במשבר חריף לפי כל אמת מידה". הדו"ח תוקף את השחיקה הנמשכת במימון הציבורי לשירותי הרפואה, והעליה המתמדת במימון הנדרש מכיסנו הפרטי. חלקו של המימון הציבורי כאחוז מהתמ"ג בישראל הינו נמוך בצורה משמעותית ממוצע  מדינות ה- OECD. הן ההוצאה הפרטית, והן ההוצאות על ביטוחי בריאות פרטיים , גבוהים משמעותית ביחס ל – OECD. הדו"ח אך מוצא כי הביטוחים הפרטיים אינם יעילים בצמצום ההוצאה הפרטית. במילים אחרות: חברות הביטוח הפרטיות עושות עלינו קופה רצינית ובנוסף אנחנו צריכים לשלם הרבה מאד מכיסנו.

נקודה מעניינת ביותר היא התפלגות ההקאצה של ועדת סל הבריאות, על פי תחומי התחלואה. תקציב הבריאות מוטה מאד לכוון מחלות מסכנות חיים. 42% מסל הבריאות ניתן למחלות ממאירות, ועוד 28% למחלות לב וכלי דם. 30%נותרים מתחלקים בין כל שאר תחומי הבריאות. מעניין לציין שרפואת נשים מקבלת 5% מתקציב סל הבריאות, לא כולל את עלות הטיפול במחלות הממאירות בתחום זה.

מה הסיבה לעלות הגדולה של תחום רפואת הנשים, שכידוע אין בו כמעט מחלות ממושכות ונכויות? התשובה לכך הינה: ההיקף העצום של טיפולי ההפריה בישראל.

ישראל הינה המדינה היחידה בעולם המממנת לתושביה  טיפולי הפריה ללידת שני ילדים. אין  מגבלה למספר "מחזורי ההפריה" להם זכאי זוג בטיפול, וניתן להמשיך לנסות להרות שוב ושוב. ואכן זוגות רבים עוברים עשרות מחזורי טיפול לאורך שנים. יתר על כן: הורה לילדים שנישא מחדש לבן או בת זוג שטרם זכתה להרות, זכאי אף הוא לשני הריונות מוצלחים נוספים  על חשבון סל הבריאות.

לא מצאתי תחשיבים רשמיים של עלות ההוצאה הציבורית על טיפולי פוריות בישראל, אך לפי הערכה זהירה (שלי), מדובר על הוצאה ישירה בסדר גודל של כחצי מיליארד שקלים לשנה (וכבר שמעתי הערכות שההוצאה האמיתית כולל עלויות בריאות עקיפות הינה כפול מזה).  זה סכום עתק, הרבה יותר גבוה מעלות הרפורמה בבריאות הנפש, למשל.

בחצי מילארד שקלים אפשר להפעיל בשנה עוד  בית חולים כללי בסדר גודל  בינוני.  או   כ-6 בתי חולים חדשים בתחום בריאות הנפש. זה סכום שאפשר לעשות איתו שינוי.

אני סבור שהמדינה צריכה לסייע לזוגות המתקשים להרות. אני רק חושב שלעומת תחומים אחרים, בהם מדקדקים בהתחשבנות קטנונית על כל מצרך בריאותי, כאן איבדנו לחלוטין את החשבון.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: