זה בכלל לא סיפור

זה בכלל לא סיפור

בעוד חודש תמלא שנה לרוני החמודה, ואימא מיכל מתרגשת כפליים. היא מתכוננת בציפייה ובחשש ליום בו תחזור לעבודתה ותפקיד את אוצרה היקר בידי מטפלת. זה יהיה מרגש לחזור למחלקה, והיא  כבר ממש מתגעגעת לצוות ואפילו ללקוחות, אבל איך עוזבים את הקטנטונת? הרי עוד לא עזבתי אותה ליותר משעה, מקסימום שעתיים, וזה רק עם סבא וסבתא וטלפון כל חצי שעה.  ועכשיו תישאר בידיים זרות.

חיפוש  מטפלת הוא עניין גורלי. מוכרחים לבחור בקפידה. צריך להיות מאד זהירים בידי מי מפקידים את הנסיכה.

מיכל ויוסי מראיינים יחד כמה מועמדות. קשה למצוא. יוסי מנסח את זה כמו כלכלן: בשכונת ״גני  הנרקיסים הצעירה״ הביקוש עולה על ההצע.  רוב המטפלות מגיעות משכונת אור-אליעזר הסמוכה. צריך טוב טוב לשים לב. לדרוש כמובן המלצות, אבל איך אפשר להיות בטוחים.

ֿ

הנה, אליס עושה רושם די חיובי.  באה עם המון ניסיון. מטפלת 30 שנה. גידלה חמישה ילדים וכבר הספיקה לטפל בשני נכדים ובהמון תינוקות של אחרים. גם ריקי נראית בסדר, אמנם יותר צעירה, מטפלת רק חמש שנים, אבל נראית בחורה נבונה, יותר מודרנית, פלפל כזו. קשה להחליט.

 

מזל שיש אחות גדולה ומנוסה.

"שירה, מה עושים. מה עוד אנחנו צריכים לדעת? איך נדע שמאחורי המטפלת הנחמדה לא מסתתרת מפלצת חונקת תינוקות״?

"זה בכלל לא סיפור. אני בשנייה אבדוק לך. אם היא מבוטחת שלנו בקופה, זה אצלי במערכת. מספיק שאחת מהן עמדה פעם ליד פסיכיאטר, אני כבר אדע את זה" .

"אבל שירה, זה הרי אסור. יכולים לגלות. זה בכלל חוקי" ?

"מה הבעיה? אני עושה בדיקות כאלה במחשב כל יום. זו העבודה שלי".

 

שירה אישרה את שתי המועמדות. "לאף אחת מהן אין ״ אינדיקציית בריאות הנפש״.  לאליס הייתה פעם איזה בעיה עם הבן הצעיר, לא משהו רציני, בעיות של הסתגלות לבית ספר. זה היה מזמן".

"אחלה" אמרה מיכל. " דאגה אחת ירדה. בכל זאת נראה לי שאקח את ריקי. מה שבטוח".

 

 

מי יפול ראשון? הקשישים.

מי יפול ראשון? הקשישים.

הנה חומר נוסף למאבק, אולי מאבק נגד הסיכויים: עתידה של הפסיכוגריאטריה בעידן הרפורמה.

מתכנני הרפורמה הבהירו כי תחום הדמנציה איננו כלול באחריות בריאות הנפש אלא בגריאטריה הכללית. סברתי שהכוונה בעיקר לאשפוז  סיעודי של תשושי נפש. תחום שמעולם לא היה באחריות בריאות הנפש. אולם התינוק שנזרק הפעם עם המים הוא הפסיכיאטריה של הזיקנה.

רוב הקשישים מעל גיל שמונים סובלים מירידה קוגניטיבית. יותר ממחצית מהפונים לפסיכיאטר בגיל הקשיש סובלים מדמנציה. רוב הבעיות הנפשיות בגיל הקשיש קשורות בדרך כזו או אחרת בדמנציה: דיכאון, חרדה, פסיכוזה, הפרעות התנהגות. אחרות קשורות בתופעות לוואי של תרופות בהן רופאי הגוף מלעיטים את הקשיש, במשברי חיים, ובמחלות פסיכיאטריות ראשוניות האופייניות לגיל זה.

20130716-זקנים באירלנד
הפרדת הטיפול בין דמנציה לבין  הפרעות  נפשיות  אחרות בגיל הקשיש היא אבסורד, ורק מי שלא טיפל מעולם בקשישים יכול להעלותו על הדעת. למרבית הצער, בהיעדר כללים ברורים בנושא, זה בדיוק מה שקופות החולים נוטות לעשות. פסיכיאטרים המטפלים בקשישים כבר קיבלו שאלות מגורמי הבקרה בקופות מדוע פסיכיאטר ולא גריאט רושם לחולה תרופה לשיפור הטיפול הקוגניטיבי, או מדוע אנחנו מבצעים בפסיכיאטריה הערכות קוגניטיביות ונוירופסיכולוגיות.

הטיפול בחולה הזקן  הוא  התחום המוזנח ביותר במערכת בריאות הנפש. רוב הפסיכאטרים לא מבינים מספיק גריאטריה, ורוב הגריאטרים לא  בקיאים בפסיכיאטריה. רוב הקשישים סובלים מהפרעות נפשיות, עם דמנציה ובלעדיה, ולא מקבלים טיפול מתאים. לא אחת אנו רואים קשישים שמגיעים ממוסד גריאטרי בו הם מטופלים בתרופות פסיכיאטריות במינונים ושילובים אסורים ומסוכנים.  מספר המומחים בתחום הינו זעום. אין בישראל אפילו מחלקה אחת המוגדרת רשמית כמחלקה פסיכוגריאטרית (יש מחלקות שיועדו לצורך זה כיוזמות מקומיות בבתי חולים, אבל הדבר לא מוכר ולא רשמי). קשישים שבריריים וחסרי אונים מתאשפזים במחלקות סגורות עם חולים צעירים מסוכנים. ועכשיו גם יש מי שעלול לייבש את המרפאות המעטות הממחות בתחום.

התרופה, כרגיל, בידי משרד הבריאות. אני לא הייתי בעשרות שנותי במערכת בריאות הנפש אפילו בדיון אחד בנושא (זה לא אומר שלא היו, פשוט אינני יודע. ואפרופו דמנציה, גם לא זוכר). אני מקווה שלצד המהלך הדרמטי (המבורך) של ביזור הקאנאביס, יתפנו שם גם למהלכים פחות סקסיים וידאגו לפסיכיאטריה של הקשישים. זה לא יקבל כותרות, ואולי לא יזכרו את זה לליצמן בסוף הקדנציה, אבל מי יודע, אולי הוא בכל זאת יוכל להנות מזה.

 

מי צריך את המידע הזה?

מי צריך את המידע הזה?

על פי תקנות הטיפול בחולי נפש, בית חולים פסיכיאטרי מחוייב לדווח למשרד הבריאות על כל אדם המתקבל בו לאשפוז. משרד הבריאות מנהל מאגר מידע על אשפוזים פסיכיאטרי,והמידע על האשפוז נשמר בו לעולמי עד. לא ברור לצורך מה המאגר קיים, ואיזה שימוש נעשה בו כיום ובעבר.

עצם הדיווח חסר האבחנה על כל אשפוז פסיכיאטרי, דיווח שאיננו נדרש בשום תחום בריאות אחר, הינו בגדר אפליה. דיווח גורף הינו פגיעה בזכות לפרטיות, אף אם המאגר נשמר בקפידה – וזאת, מעצם העובדה שהמידע נאסף ללא הבחנה וללא כל סיבה שניתן להצדיקה.

חוקי הבריאות בישראל מגדירים מספר חובות דיווח נוספות: דיווח על מחלות מידבקות, שם ההצדקה קיימת מפאת הצורך למנוע התפשטות של מגיפות, ודיווח על מצבים בריאותיים העלולים לגרום לסיכון בנהיגה או בנשיאת כלי נשק. בכל המקרים האלו מדובר על מצב פרטני מובהק המבטא צורך מוגדר, שאולי אפשר להתווכח עליו, אבל הוא מהווה מעין רציונל. לא כן הדבר במקרה של מאגר המידע על אשפוז פסיכיאטרי, בו דרישת הדיווח אינה קשורה כלל לשום מרכיב במצבו או במחלתו של האדם, אלא רק לעובדה שאושפז.

ככל הידוע,  משרד הבריאות אינו מנהל מאגר מידע מיוחד על מחלות אחרות. הדיווחים אודות מחלות מידבקות נמסרים ללשכות הבריאות, ואילו הדיווחים על סיכוני נהיגה נמסרים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים. ככל הנראה, רק לגבי אשפוזים פסיכאטרים קיימת "רשימה שחורה".

מבקר המדינה ערך בשנת 1998  בדיקה בנושא מאגר המידע אודות אשפוזים פסיכיאטרים.  בסיכום הבדיקה נכתב:

"הקמת מאגר המידע  והשימושים  הנעשים  בו לא הוגדרו בחוק לטיפול בחולי נפש אלא  נעשו  על  פי  החלטת  שירותי  בריאות הנפש, בלא שהוגדרו במפורש  מטרות  המאגר,  פרטי הנתונים שיירשמו בו, סדרי מחיקת רשומות מן המאגר, ותוכן המידע שיימסר מתוכו"….   "הקובץ מכיל מידע  אודות  האוכלוסיה שהיתה מאושפזת במדינת ישראל כמתואר זה 40 שנה  ומשמש, לפי הסברי משרד הבריאות, מקור למסירת מידע לגופים שהחוק  קבע  את  זכותם  לקבל מידע כזה".

פשוט, ככה. אין כל פירוט מיהם הגופים שהחוק קבע את "זכותם" לקבל מידע אודות אשפוזים פסיכיאטרים (יש כאלו בכלל?), לשם מה הם צריכים את המידע,  ומה היקף המידע שנמסר להם. ובכלל, בכל מקום שדו"ח רשמי משתמש במונח "גופים" מבלי לפרט, מוצדק להתחיל לחשוד.

אין כל הצדקה להמשיך לדרוש לדווח באופן פרטני על כל אשפוז, אין כל צורך להחזיק במאגר המידע המיותר הזה, ובוודאי שאם מועבר ממנו מידע ל"גופים", חייב להנתן על כך דין וחשבון מלא לציבור.

הגיע הזמן לשנות פרדיגמה, גם במשרד הבריאות. יש לשים קץ לפגיעה הקולקטיבית בזכויות החולים.

הרפורמה מחלקת מתנות, על חשבון החולים

הרפורמה מחלקת מתנות, על חשבון החולים

אחד החידושים הבעייתיים שחמקו מעיני הציבור ברפורמה לבריאות הנפש, הינו הסדר "מטפלים עצמאיים".גם להקת מתנגדי הרפורמה, שומרי זכויות האדם מטעם עצמם, התעלמה ממנו באופן מוחלט. קראתי לא מעט מאמרי ביקורת על הרפורמה, שמעתי המון טענות מוגזמות ומופרכות, ודווקא נושא זה הגובל בעוול כלפי חולי הנפש לא מעניין איש.  הייתכן שזה קשור לעובדה שהמדובר בהסדר המשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של המטפלים הפרטיים?
ההסדר קובע כלהלן: אדם המעוניין לקבל טיפולי פסיכוטרפיה אצל מטפל עצמאי, בקליניקה הפרטית של המטפל, יוכל לעשות זאת בהשתתפות עצמית של כ-130 ש"ח לפגישה. ניתן יהיה לבחור את המטפל, מתוך רשימה של מטפלים שנמצאים בהסדר עם הקופה.

מובן כי העלות האמיתית של טיפול כזה היא גבוהה בהרבה, והקופה תידרש לממן את הפער בין העלות המלאה להשתתפות העצמית. גם אם הקופה תגייס את המטפלים הזולים ביותר בשוק, העלות לקופה עדיין תהיה, על פי כל ההערכות, לפחות זהה לגובה ההשתתפות העצמית. זה הרבה יותר ממה שהקופה משלמת כשכר עבודה למטפלים השכירים העובדים במרפאות הציבוריות שלה עצמה.

ניתן לחשוב שמדובר בהסדר ממש חיובי. הסטיגמה, כידוע,  מרחיקה את הציבור מהמרפאות הציבוריות, והנה כעת  ניתן יהיה, בהשתתפות עצמית סבירה, לקבל טיפול מקצועי בתנאי פרטיות מלאים. האין זה הוגן לדרוש מהציבור לשלם משהו עבור תנאים מיוחדים? מי שרוצה יחס עדיף, "מחלקה ראשונה", יתכבד וישלח ידו אל ארנקו. לא הוגן?

אז זהו, שלא.

טיפול  ממוצע (כ- 30 פגישות) יעלה למטופל בהסדר זה כ-4000 ש"ח. זה הרבה פחות מטיפול פרטי, אבל זה לא סכום שאנשים שסובלים ממהפרעות נפשיות חמורות (Serious Mental Disorders, SMD,) יכולים לשלם. כלומר,מסלול מטפלים עצמאיים אינו מיועד לאנשים הסובלים מהפרעות מאד קשות. הוא מיועד לאנשים שמצב הכלכלי סביר פלוס.

ומי יממן את ההפרש? הרי אין המדובר כאן בביטוח משלים, המשולם מכספי המבוטחים, אל בסיבסוד ישירות מתוך תקציב הבריאות הלאומי. במילים אחרות: ייקחו מהתקציב המיועד לטיפול בחלשים ומעוטי היכולת, ויממנו שירות שרק  היותר בריאים, מבוססים וחזקים  יוכלו להנות ממנו.

חוסר צדק כזה לא קיים בשום תחום במערכת הבריאות, ויש לתקנו.  אחד הצעדים הראשונים שיש לדעתי לעשות הוא לפטור את נכי הנפש המקבלים קיצבאות נכות מהביטוח הלאומי מהשתתפות עצמית במסלול "מטפל עצמאי". כמו כן יש לדרוש שקיפות מלאה לגבי ביצוע ההסדר. התקציב שייך לצרכני בריאות הנפש, ובראש ובראשונה לנכים שבהם,  וזכותם לדעת מה נעשה בו.

צפוי שבתוך שנה או שנתיים, יישום הרפורמה בבריאות הנפש יבדק על ידי מבקר המדינה. כך חייב להיות, לאחר מהלך ציבורי כה מקיף. נקווה שנושא זה יזכה  לתשומת לב המבקר.

תמונת המצב: יש הרבה כסף

תמונת המצב: יש הרבה כסף

הדו"ח השנתי "תמונת מצב המדינה"  שמפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא חומר קריאה חובה לכל אזרח. מרכז טאוב הוא גוף מחקר מוביל, הנסמך על החוקרים הבולטים והמובילים ביותר בתחומי המדיניות הכלכלית והחברתית, בארץ ובעולם. הוא מציב בפני קובעי המדיניות מראה חדה ומדויקת, וזוכה לאפס התייחסות בתקשורת. הוא מראה לנו מה שאנחנו לא רוצים לדעת.

פרק הבריאות בד"ח הנוכחי נפתח במילים: "מערכת הבריאות נמצאת במשבר חריף לפי כל אמת מידה". הדו"ח תוקף את השחיקה הנמשכת במימון הציבורי לשירותי הרפואה, והעליה המתמדת במימון הנדרש מכיסנו הפרטי. חלקו של המימון הציבורי כאחוז מהתמ"ג בישראל הינו נמוך בצורה משמעותית ממוצע  מדינות ה- OECD. הן ההוצאה הפרטית, והן ההוצאות על ביטוחי בריאות פרטיים , גבוהים משמעותית ביחס ל – OECD. הדו"ח אך מוצא כי הביטוחים הפרטיים אינם יעילים בצמצום ההוצאה הפרטית. במילים אחרות: חברות הביטוח הפרטיות עושות עלינו קופה רצינית ובנוסף אנחנו צריכים לשלם הרבה מאד מכיסנו.

נקודה מעניינת ביותר היא התפלגות ההקאצה של ועדת סל הבריאות, על פי תחומי התחלואה. תקציב הבריאות מוטה מאד לכוון מחלות מסכנות חיים. 42% מסל הבריאות ניתן למחלות ממאירות, ועוד 28% למחלות לב וכלי דם. 30%נותרים מתחלקים בין כל שאר תחומי הבריאות. מעניין לציין שרפואת נשים מקבלת 5% מתקציב סל הבריאות, לא כולל את עלות הטיפול במחלות הממאירות בתחום זה.

מה הסיבה לעלות הגדולה של תחום רפואת הנשים, שכידוע אין בו כמעט מחלות ממושכות ונכויות? התשובה לכך הינה: ההיקף העצום של טיפולי ההפריה בישראל.

ישראל הינה המדינה היחידה בעולם המממנת לתושביה  טיפולי הפריה ללידת שני ילדים. אין  מגבלה למספר "מחזורי ההפריה" להם זכאי זוג בטיפול, וניתן להמשיך לנסות להרות שוב ושוב. ואכן זוגות רבים עוברים עשרות מחזורי טיפול לאורך שנים. יתר על כן: הורה לילדים שנישא מחדש לבן או בת זוג שטרם זכתה להרות, זכאי אף הוא לשני הריונות מוצלחים נוספים  על חשבון סל הבריאות.

לא מצאתי תחשיבים רשמיים של עלות ההוצאה הציבורית על טיפולי פוריות בישראל, אך לפי הערכה זהירה (שלי), מדובר על הוצאה ישירה בסדר גודל של כחצי מיליארד שקלים לשנה (וכבר שמעתי הערכות שההוצאה האמיתית כולל עלויות בריאות עקיפות הינה כפול מזה).  זה סכום עתק, הרבה יותר גבוה מעלות הרפורמה בבריאות הנפש, למשל.

בחצי מילארד שקלים אפשר להפעיל בשנה עוד  בית חולים כללי בסדר גודל  בינוני.  או   כ-6 בתי חולים חדשים בתחום בריאות הנפש. זה סכום שאפשר לעשות איתו שינוי.

אני סבור שהמדינה צריכה לסייע לזוגות המתקשים להרות. אני רק חושב שלעומת תחומים אחרים, בהם מדקדקים בהתחשבנות קטנונית על כל מצרך בריאותי, כאן איבדנו לחלוטין את החשבון.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: