על פי דיווח שפורסם השבוע, במהלך החודש הנוכחי התאבדו שבעה חיילים: שלושה מהם היו לוחמים בשירות סדיר, אחד בשירות מילואים פעיל ושלושה נוספים שירתו שירות ממושך במילואים במהלך מלחמת חרבות ברזל והתאבדו לאחר שחרורם.

כל מי שמכיר את תחום האובדנות יאשר : מדובר ללא ספק ב ״גל התאבדויות״ – הצטברות חריגה של מקרים שאין לראות בה תופעה מקרית . התאבדויות מתרחשות משילוב בין גורמים ״תוך נפשיים״ , נסיבות חיים קשות, לחצים חיצוניים וחוויות משבר. אלו עלולים להוביל לתחושות של ייאוש, חוסר אונים וניכור, עד כדי כך שהמוות נתפס כפתרון יחיד. תחושות בעלות משמעות חברתית מובהקת, כמו מלכוד, השפלה, וחוסר שייכות, נמצאו כבעלות משקל מיוחד בתרחיש הטראגי של האדם הרואה במוות כמוצא יחיד. וכן, התאבדות היא גם תופעה ״מידבקת״ ובנסיבות של אוירה ציבורית רעילה ותחושת נטישה הסיכון מתגבר.

התאבדות היא תמיד מוות מיותר. היא איננה גזירת גורל וברוב המקרים ניתן היה למנוע אותה באמצעות סביבה תומכת, אבחון מוקדם, וטיפול נפשי מקצועי. כאשר חייל מתאבד, לרוב זהו כישלון של הצבא ושל החברה כולה.

במשך שנים חקרתי את תופעת ההתאבדות בקרב חיילים, ולקחים ממחקרים בהם השתתפתי יושמו בעבר על ידי צה״ל . אך הנסיבות כיום הן קשות וחסרות תקדים, וכדי לעצור את הטרגדיה, למנוע את האסון ולבלום את התפשטות המגיפה יש לערוך בדיקה יסודית ומעמיקה . יש להבין לעומקו את הקשר בין התאבדות לתגובות הקרב, שהיקפן כיום הוא חסר תקדים בכל ההיסטוריה של הטראומה הנפשית. לצד זאת, יש לבחון גם את הקשר בין התאבדויות לתהליכי המיון וכשירות לשירות קרבי, לרמות התמיכה והלכידות ביחידות, מצבים של שחיקה נפשית, ואך לקשר בין מנהיגות המפקדים לחוסנם הנפשי של החיילים .

אני קורא לקהילת בריאות הנפש בישראל , ובראש ובראשונה ארגוני הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, להתריע על גודל הסכנה. מדובר במשבר בריאות הנפש החמור ביותר שידענו – בחברה הישראלית בכלל ובצה״ל בפרט. תופעת ההתאבדויות היא הקצה החריף והכואב שלו, אך לא היחיד. הפגיעה בחוסן הנפשי של חיילי צה״ל חמורה ומערערת את יסודות המערכת כולה. ההיסטוריה הצבאית מלמדת: צבאות אינם קורסים רק מאויב מבחוץ, אלא גם בשל פגיעה מורלית ותחושת נטישה מבפנים.

מחקרים שנערכו בשנתיים האחרונות מצביעים על כך שכ- 5% מהאוכלוסייה האזרחית בישראל, ו- 12% מחיילי המילואים שלחמו בעזה סובלים מתסמינים נפשיים העונים על הקריטריונים של הפרעת דחק פוסט טראומטית. לגבי חיילי הסדיר אין נתונים רשמיים, אבל ניתן להניח ששיעורי התופעה דומים. מרבית הסובלים אינם מזוהים, ולא פונים כלל לגורמי טיפול. נתונים אלו אף לא כוללים את ההשפעה העצומה על ילדים ובני נוער, שקשייהם הנפשיים, אם לא יטופלו, עלולים לפגוע באורח קשה בהתפתחותם ובחיים הבוגרים .

המלחמה הביאה עמה אסונות רבים, אך ייתכן שדווקא אסון בריאות הנפש – השקט, המתמשך והלא מדווח – הוא הקשה מכולם.