על מנהיגים, כשירות נפשית, והפיתוי לאבחן את האיוולת האנושית
הסרט ״ספינת השוטים״ בבימוי של סטנלי קריימר (1965) נקרא כאן ״ספינת האשליות״, כי מתרגמי השמות בעברית בדרך כלל לא הבינו על מה הסרט. אחזור בהמשך אל הסרט המעניין (והארוך מאד) הזה, אבל קודם אני ממליץ מאד לצפות כאן בתמונת הסיום: האנייה עוגנת בנמל ברמרהאבן בגרמניה אחרי מסעה מוורה-קרוז במקסיקו. תזמורת מצעדים מקבלת את פני את הבאים בנעימה צוהלת. הנוסעים יורדים ממנה כבתהלוכה: יחידים, זוגות , משפחות, להקת רקדני פלמנקו, כל הסוגים. על הרציף ממתינים בני משפחה, חיבוקים ונשיקות. אוירה חגיגית של שיבה הביתה. השנה היא 1933. סבתא חמודה מנשקת בחום את נכדה לבוש המדים. כשהוא מסתובב אפשר להבחין כמעט בחטף בצלב הקרס על שרוולו. אחרון היורדים הוא קרל גלוקן הגמד המשמש כמספר (משחק נפלא של מייקל דאן , שהוא לדעתי כוכב הסרט). כמי שמגלה פתאום את המצלמה, הוא מישיר אליה את מבטו, ואומר: ״אני ממש יכול לשמוע אותכם שואלים, מה לנו ולכל זה? ….. כלום!!״
כתפיה של הפסיכיאטריה צרות מלשאת את משא האיוולת הכבד של האנושות: עיוותים בתפיסת המציאות, תעתועי אמונה, נהייה אחר כזבים ומקסמי שווא, ומעל לכל- היכולת המופלאה להונאה עצמית בה התברכו בני האדם : אלו הן תכונותיו המובהקות של האדם ״הנורמלי״, עליו אמר ר.ד לאינג: ״ מה שאנו מכנים 'נורמלי' הוא תוצר של הדחקה, הכחשה, פיצול, השלכה, הפנמה וצורות אחרות של פעולה הרסנית על מה שאנו חווים״.
הפיתוי לאבחן, או : פנטזיית ההצלה של הפסיכיאטרים
שאלת כשירותו הנפשית של נשיא ארצות הברית מלווה את קהילת בריאות הנפש מאז 2016, ושוב ביתר שאת בכהונתו הנוכחית של דונלד טראמפ. כבר בנובמבר של אותה שנה פנו שלושה פסיכיאטרים אמריקאים לנשיא אובמה והמליצו שטראמפ ייבדק, לפני כניסתו לתפקיד, בהערכה רפואית ונוירולוגית מלאה בידי צוות בלתי תלוי. באפריל 2017 התכנסה בהובלתה של הפסיכיאטרית בנדי לי ועידה באוניברסיטת ייל תחת הכותרת ״החובה להזהיר״ (The Duty to Warn- מושג שפרץ לתודעה בעקבות תקדים Tarasoff המפורסם). בהמשך לועידה , פורסם באותה שנה ספר תחת הכותרת ״המקרה המסוכן של דולנד טראמפ״ ובו 27 פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש אינם חוסכים במילים לתיאור תכונותיו ההרסניות של הנשיא תוך במיטב המטאפורות הקליניות העומדות לרשותם. אחד הפסיכיאטרים המשפטיים הבולטים כותם שם: ״ "טראמפ הוא כעת ראש המדינה החזק ביותר בעולם, ואחד האימפולסיביים, היהירים, הבורים, הלא מאורגנים, הכאוטיים, הניהיליסטים, הסותרים את עצמם, בעלי החשיבות העצמית והאנוכיים ביותר. הוא שם את האצבע על ההדק של אלף או יותר מכלי הנשק התרמו-גרעיניים החזקים ביותר בעולם. משמעות הדבר היא שהוא יכול להרוג יותר אנשים תוך שניות ספורות מכל דיקטטור בהיסטוריה הקודמת שהצליח להרוג במהלך כל שנותיו בשלטון." המחברים בוחנים גם את "אפקט טראמפ" על החברה, ואת ״הנורמליות הממאירה״ שנקבעת : מה שנחשב בעבר בלתי נתפס הופך לנורמה.
קולות אלו עוד הלכו והתעצמו בכהונתו שניה של טראמפ, כעת בפתח העשות התשיעי לחייו. באפריל 2026 פרסמו שלושים ושישה רופאים ואנשי מקצוע הצהרה חריפה שקראה להסרתו החוקית של הנשיא מטעמים רפואיים , תוך שהם מקפידים לציין שאינם מציעים אבחנה פורמלית, משום שלא בדקו אותו. באותה עת 2026 חזר כתב העת הרפואי BMJ על אותה פנייה, במסגרת דיון מחודש בשאלה אם בכלל ראוי שרופאים יביעו בפומבי חששות מבריאותו הנפשית של מנהיג.
כאן המקום להבהיר: המאמר הזה אינו מאבחן את טראמפ, ואינו מאבחן אף מנהיג חי. הוא גם לא יכול. אני לא בדקתי איש מהם, ואין לי כוונה להעמיד פנים שכן. השאלה שמעניינת אותי אינה "איזו הפרעה יש למנהיג", אלא שאלה רחבה ומטרידה הרבה יותר: מצבו הנפשי או הקוגניטיבי של אדם האוחז בכוח עצום הוא תמיד עניין ציבורי לגיטימי ובעל חשיבות עצומה, אך האם קיימת בכלל אפשרות להעריך זאת בצורה מקצועית, אובייקטיבית והוגנת? מתי השפה הפסיכיאטרית הופכת לנשק פוליטי? מתי דווקא השתיקה המקצועית היא הבעיה האתית? וככלות הכל, האם לפסיכיאטריה יש בכלל משהו לומר על הטירוף האוניברסלי, העיוורון שכולנו מועדים לו, זה שאינו נמדד בכלים המקרטעים של הקלסיפיקציה הרפואית?
ה-BMJ ניסח את המתח הזה היטב. מצד אחד, סטנדרטים מקצועיים אוסרים על קלינאים להציע אבחנה בלי הערכה ישירה. מצד אחר, יש הבדל בין אבחנה קלינית לבין הבעת דאגה מקצועית רחבה לגבי כשירות וסיכון. אלן פרנסס, שעמד בראש צוות ה-DSM-IV, הזהיר כבר ב-2017 מהכיוון ההפוך: הפיכת תכונות פוליטיות או מוסריות בעייתיות ל"מחלת נפש" עלולה להכתים דווקא את מי שבאמת מתמודד עם הפרעה נפשית, להמעיט בערמומיות פוליטית, ולבלבל בין פתולוגיה קלינית לבין סכנה חברתית. שני הקצוות צודקים. וזה בדיוק מה שהופך את העניין לקשה.
הניסון לשרטט גבול בין הדאגה לבין השמצה נולד מתוך שערורייה. בשנת 1964 שלח המגזין האמריקאי Fact שאלון לאלפי פסיכיאטרים ושאל אותם, בלי שאיש מהם בדק את האיש, אם המועמד לנשיאות ארה״ב בארי גולדווטר כשיר נפשית לכהן כנשיא. מתוך 12,356 אליהם פנה, רק 2,417 ענו, ומתוכם 657 אמרו שהוא כשיר, 1,189 אמרו שאינו, ו-571 אמרו שאינם יודעים מספיק כדי לענות על השאלה. . גולדווטר תבע את המגזין וזכה ב- 75000 דולר.
מתוך הבושה הזו נולד, בשנת 1973, מה שמכונה מאז "כלל גולדווטר" – סעיף בקוד האתי של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי: מותר לפסיכיאטר לחלוק ידע מקצועי כללי עם הציבור, אבל אסור לו להציע חוות דעת על אדם ספציפי שבעין הציבור אלא אם בדק אותו וקיבל את הסכמתו לפרסם.
הכלל הזה נועד להגן על שלושה: על המקצוע, על הציבור, ובעיקר על האנשים שמתמודדים באמת עם מחלת נפש , שלא ייהפכו לקרדום פוליטי. אבל הוא יצר מתח שלא נפתר עד היום. מה יעשה איש מקצוע שמשוכנע שמול עיניו מתרחש סיכון ציבורי חמור? לשתוק בשם האתיקה, או להתריע בשם חובת הזהירות? המתח הזה הוא לב הוויכוח סביב טראמפ. אבל הוא לא שייך רק לו. הוא שייך לכל חברה שבה אדם אחד מחזיק בכוח להחליט על מלחמה, על נשק גרעיני, על גבולות ועל גורלם של בני אדם.
המלך
מצבם הנפשי של שליטים מעסיק אותנו הרבה לפני שנוסד התחום הנקרא "פסיכיאטריה". הדוגמה התנ״כית המובהקת היא המלך שאול. אחרי שדוד נמשח, אומר הכתוב: "וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה". הפרשנים המסורתיים מדברים על חרדה, על אימה, על "רוח מחרידה ומרעידה", על עצב ודאגה ובלהה. השפה התאולוגית מנסה לתאר חרדה, שינוי אישיותי, אובדן השראה ושקיעה אפלה.
הסיפור המקראי כבר מצייר את התבנית שתלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה: שליט שמצבו הפנימי נעשה עניין ממלכתי, חצר שמחפשת לו מזור, ונער מנגן בכינור כדי להרגיע אותו. הדפוס הזה חזר פעמים רבות בהיסטוריה: שארל השישי מצרפת, שכונה "המטורף" בשל 44 התקפי שיגעון שפקדו אותו; המלך ג'ורג' השלישי מבריטניה, סבל מייסורי גוף ונפש קשים, ומחלתו עדיין מעסיקה היסטוריונים ורופאים שמתווכחים בדיעבד מה בעצם היה לו.
פרשת לודוויג השני מלך בוואריה בשנים 1864– 1886 היא אבן דרך בדיון על גבולות כוחם של מומחים לבריאות הנפש כאשר הם נקראים להכריע את גורלם של מנהיגים. לודוויג השני נודע בדיעבד כ“מלך האגדות”: פטרונו של ריכרד וגנר, בונה נוישוונשטיין, לינדרהוף והרנכימזה, שליט רומנטי, מתבודד, שקוע בעולמות מיתיים ואסתטיים יותר מאשר במלאכת הממשל היומיומית. החל משנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה הלכה והחריפה הסתגרותו; במקביל תפחו חובותיו עקב מיזמי הבנייה גרנדיוזיים. המשבר הכלכלי והפוליטי הפך לאיום על יוקרת הכתר והמדינה.
במרץ 1886 פנתה מועצת השרים אל ברנהרד פון גודן, מחשובי הפסיכיאטרים הגרמנים בתקופתו ומנהל בית החולים הפסיכיאטרי של בוואריה עילית. גודן הסכים להכין חוות דעת על סמך חומר כתוב, עדויות ומסמכים, בלי בדיקה קלינית ישירה של המלך. ב־8 ביוני 1886 נחתמה חוות הדעת בידי גודן ושלושה פסיכיאטרים נוספים. היא קבעה שלודוויג “מופרע נפשית במידה מתקדמת מאוד” וסובל מ“פרנויה”; עוד נקבע שמדובר במחלה חשוכת מרפא, ולכן הוא אינו כשיר לשלוט “לכל ימי חייו”. חוות הדעת הזו שימשה בסיס להעברתו מן השלטון.
מבחינה משפטית ופוליטית, זו הייתה פרשה מפוקפקת ביותר. חוקת בוואריה אפשרה מינוי עוצר אם המלך מנוע מלמשול לאורך זמן, אך לא הגדירה הליך ברור לקביעת אי־כשירותו. הלקסיקון ההיסטורי של בוואריה מדגיש כי חוות הדעת של 8 ביוני הייתה פגומה מבחינה פסיכיאטרית מודרנית, וכי האבחנה “פרנויה” אינה מקובלת כיום כבסיס ברור למסקנה המקורית; יש מחלוקת אם סבל מפסיכוזה מלאה, ורבים מן החוקרים נוטים יותר לדבר על הפרעת אישיות, נסיגה תפקודית או שילוב של אקסצנטריות, בידוד, חובות, בושה ומתח פוליטי. מאמר ב־History of Psychiatry ניסח זאת בחריפות רבה יותר: ההערכה הייתה שגויה “בתוכן ובצורה”, והפרשה מדגימה שימוש פוליטי בפסיכיאטריה בידי בעלי כוח.
ב־9 ביוני 1886 הוכרז דודו של לודוויג, הנסיך לויטפולד, כעוצר. ב־10 ביוני ניסתה ועדה ממשלתית להגיע לנוישוונשטיין ולעצור את המלך, אך המהלך נכשל תחילה. ב־12 ביוני הצליחה ועדה שנייה לעצור את לודוויג ולהעבירו לארמון ברג שעל שפת אגם שטארנברג. יום לאחר מכן, ב־13 ביוני 1886, יצא לודוויג לטיול ערב עם הפסיכיאטר גודן. הם יצאו ללא מלווים. גופות שניהם נמצאו במים באותו לילה. הנתיחה שלאחר המוות לא הצליחה למצוא סיבה והסבר למותם, שנותר עד היום מוקד של מיתוסים, תאוריות קשר וקריאות סותרות.
פרשה זו היא מקרה קלאסי של הצטלבות בין פסיכיאטריה, שלטון ומשפט: אבחון מרחוק, ללא בדיקה ישירה; שימוש בחוות דעת רפואית לפתרון משבר פוליטי ופיננסי; וקושי להבחין בין מחלה נפשית, אקסצנטריות, אי־כשירות שלטונית, סירוב פוליטי וסטיגמה.
האבחון הפסיכיאטרי של היטלר
שאלת מצבו הנפשי של אדולף היטלר העסיקה פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים, רופאים, אנשי מודיעין והיסטוריונים כבר מעלייתו לשלטון ב־1933. רוב ה“אבחונים” של היטלר היו אבחונים מרחוק, לעיתים בזמן מלחמה, על בסיס נאומים, כתבים, עדויות עקיפות, תעמולה, זיכרונות של מקורבים וחומר מודיעיני. ייתכן שערכם ההיסטורי גדול, אך ערכם הקליני מוגבל. רוברט קפלן, שסקר את הדיון הפסיכיאטרי על היטלר ב־The Lancet ובכתיבה הפסיכיאטרית של אותה תקופה, מדגיש כי הדיונים הללו מלמדים לעיתים יותר על המגמות, המחלוקות וההטיות של הפסיכיאטריה מאשר על מצבו הנפשי המדויק של היטלר עצמו.
כבר ב־1933 אבחן הפסיכיאטר המשפטי הנורווגי יוהאן שרפנברג את היטלר כמעין “נביא פרנואידי הרסני”. הדבר עורר מחאה דיפלומטית גרמנית ואף הליך משפטי נגדו, שבסופו הוא זוכה. שרפנברג , יש לציין , היה מתנגד חריף לנאצים, אך תמך בלהט בחוקי האאוגניקה ובהם עיקור כפוי של חולי נפש, שחוקקו בתקופת הנאצים וחלקם נשארו בתוקף, בצורה כזו או אחרת, עד אמצע שנות השבעים. לפי קפלן, בהמשך, ב־1939–1940, עסקו פסיכיאטרים בריטים ואמריקאים בשאלה אם היטלר הוא פרנואיד, היסטרי, סכיזופרני, פסיכופת, או פשוט אדם קיצוני ואכזרי שאינו ניתן להבנה דרך קטגוריות פסיכיאטריות רגילות. המחלוקת ב־The Lancet הייתה מובהקת: ויליאם בראון נטה לראות בו פרנואיד עם מגלומניה ומשיחיות; מאמר אחר טען יותר ל“אישיות היסטרית”; ואחרים הזהירו שהמונחים הפסיכיאטריים עצמם מטשטשים יותר משהם מסבירים.
המחקר היסודי והחשוב ביותר היה פרופילי המודיעין האמריקאיים בזמן מלחמת העולם השנייה. ב־1943 הזמין ה־OSS, קודמו של ה־CIA, הערכות פסיכולוגיות של היטלר כדי לחזות את התנהגותו במקרה של תבוסה גרמנית ולסייע במאבק התעמולתי והמודיעיני. הפסיכואנליטיקאי וולטר לנגר חיבר דוח בן 249 עמודים, שהתבסס על ראיונות עם אנשים שפגשו את היטלר ועל יותר מ־11,000 עמודי חומר. לפי ה־CIA, לנגר ניסה לשחזר את עולמו הנפשי של היטלר, את האופן שבו ראה את עצמו ואת האופן שבו נתפס בידי מקורביו והציבור הגרמני; מסקנתו המפורסמת הייתה שהיטלר צפוי להתאבד לפני כניעת גרמניה – תחזית שאכן התממשה.
במקביל הכין הפסיכולוג הנרי א’ מארי מהרווארד דוח נפרד עבור ה־OSS, Analysis of the Personality of Adolph Hitler. מארי, מחשובי החלוצים בחקר האישיות, מוכר לנו מתיאוריית הצרכים הפסיכולוגיים שפיתח (במקביל אך בנפרד ממאסלו) ומבחן TAT. מארי עבד אף הוא מרחוק, באמצעות גנאלוגיה, רשומות בית ספר וצבא, נאומים, סרטים, כתבי היטלר, ביוגרפיות וחומר מודיעיני. הוא תיאר את אישיותו של היטלר כ“נרקיסיזם נגדי”) (counteractive nercissism – דפוס המופעל בידי פגיעה ממשית או מדומיינת בכבוד העצמי, וכולל נטירת טינה, רגישות קיצונית לביקורת, צורך מוגבר בהערצה, נטייה להשפלה ולהאשמת אחרים, נקמנות, עקשנות מול כישלון, רצון עצמי קיצוני וחוסר יכולת לשאת לעג. גם מארי חזה כי במקרה של תבוסה היטלר עלול לבחור בהתאבדות.
היו גם ניסיונות לקשור את היטלר לאפיזודה פסיכיאטרית מוקדמת יותר: אשפוזו בבית החולים הצבאי בפאזוואלק בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנפגע מגז. מסורת מסוימת טענה כי סבל אז מ“עיוורון היסטרי” או נוירוזת מלחמה, וכי טופל בידי הנוירופסיכיאטר אדמונד פורסטר, אולי בהיפנוזה. אולם הספרות הביקורתית המאוחרת מצננת מאוד את הטענה הזו. מאמר מ־2016 טען כי אין ראיות מספקות לאבחון של עיוורון היסטרי או לטיפול היפנוטי בפאזוואלק, וכי יש לקבל את מגבלות המחקר ההיסטורי משום שהתיק הרפואי המקורי אבד.
מן הצד הרפואי־נוירולוגי, יש בסיס טוב יותר לטענה שהיטלר סבל בשנותיו האחרונות ממחלת פרקינסון. מאמר ב־European Journal of Neurology קבע כי היטלר סבל מפרקינסון אידיופתי, וכי בתחילת 1945 אף אובחן כך בידי פרופ’ מקס דה־קריניס. אותו מאמר ניסה לקשור בין נוקשות פרה־מורבידית אופיינית לחולי פרקינסון לבין מאפייני האישיות של היטלר, אך כאן כבר מדובר בפרשנות מורכבת יותר ופחות מוצקה מאשר עצם האבחון הנוירולוגי. בנוסף, רופאו האישי תאודור מורל העניק לו במשך שנים טיפולים מפוקפקים, ובהם גלוקוז תוך־ורידי, אמפטמינים ואופיואידים; אך קפלן מסכם בזהירות כי אף שמורל היה רופא בעייתי ושיטותיו חשודות, אין ראיה ברורה שהוא “יצר” את היטלר או הסביר את החלטותיו ההרסניות.
עבודה מאוחרת חשובה היא ספרו של פרדריק רדליך, Hitler: Diagnosis of a Destructive Prophet. רדליך, פסיכיאטר ורופא, ניסה לאסוף באופן שיטתי את החומר הרפואי והפסיכיאטרי על היטלר. סקירה ב־JAMA Psychiatry מציינת את יסודיותו: הוא בדק אק״גים, בדיקות מעבדה, בדיקות עיניים, תרופות וחומר רפואי אחר, והגיע לכמה מסקנות רפואיות כגון פרקינסון, שימוש באמפטמינים אך לא בהכרח התמכרות, פחד מסיפיליס וממצאים גופניים נוספים. חשיבותו של רדליך היא דווקא באיפוק: הוא לא סיפק “אבחנת קסם” אחת שמסבירה את הנאציזם או את השואה. הכיוון הכללי שלו היה שהיטלר היה אדם פתולוגי, פרנואידי, נרקיסיסטי והרסני במובן אישיותי־מוסרי, אך לא בהכרח פסיכוטי או בלתי אחראי למעשיו במובן המשפטי־קליני.
הפסיכיאטריזציה של היטלר מפתה משום שהיא מציעה הסבר כביכול הגיוני: אם הוא היה “משוגע”, הרוע נעשה חריג, חיצוני, רפואי. אבל הסבר כזה מסוכן. היטלר לא פעל לבדו ואישיותו, הרסנית ככל שהייתה, שחקה תפקיד משני וייתכן אף שולי באסון הנאצי. הוא נשען על אידיאולוגיה, מנגנוני מפלגה, ביורוקרטיה, צבא, משפט, רפואה, תעשייה, משטרה, תעמולה, הסכמה, פחד ואינטרסים.
לכן האבחון הפסיכיאטרי של היטלר הוא פרשה חשובה , אך גם אזהרה. אפשר וראוי לחקור את אישיותו, את הפרנויה, המגלומניה, הנרקיסיזם, הסדיזם הפוליטי, הנוקשות, חוסר האמפתיה וההזדהות המשיחית שלו. אבל אין להפוך מחלת נפש להסבר לרוע, ואין לזהות רצחנות פוליטית עם פסיכוזה. במונחי “ספינת השוטים”, היטלר לא היה אדם חריג על הסיפון; הוא היה קברניט של מערכת שלמה שהפכה כסילות מוסרית, דה־הומניזציה ואלימות אידיאולוגית לסדר מדינתי. השאלה הפסיכיאטרית אינה נעלמת, אך היא אינה מספיקה. השאלה הגדולה יותר היא כיצד חברה שלמה העניקה להרסנות אישית ופוליטית מעמד של אידיאולוגיה, חזון, משמעת, רפואה, חוק וייעוד היסטורי.
הזירה הישראלית: דיכאון, "התמוטטות", ודיבה
שאלת כשירותם הנפשית של מנהיגים אלתה פעמים מספר גם אצלנו, אם כי בדרך כלל בלבוש פוליטי ומשפטי יותר מאשר קליני.
שלהי כהונתו של מנחם בגין תוארו בשנים האחרונות במונחים של הסתגרות ודיכאון כבד , אחרי מות רעייתו, על רקע מלחמת לבנון. מקורביו וביוגרפים סיפרו כיצד בשבועותיו האחרונים בתפקיד התקבלו החלטות גורליות בידי יועציו, בעוד הוא שקוע בדיכאון. הוא התפטר ב-1983. הימנעותו המתמשכת מן העין הציבורית עוררה שמועות רבות. באותה עת עבדתי כמתמחה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה בירושלים, והשמועות (המופרכות) שראש הממשלה מאושפז בה גרמו לצוות המטבח של בית החולים לשלוח למחלקה, לגמרי מיוזמתם, את מיטב המעדנים, תוך אמירה: ״ אתם בעצמכם יודעים בשביל מי זה״. הפסיכולוג ד״ר עפר גרוזברד , בביוגרפיה שפרסם "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" ( הוצאת רסלינג) סבור כי לא מלחמת לבנון היא שגרמה למצבו הנפשי של בגין, אלא להפך: ״ ההידרדרות במצבו הנפשי של בגין היא זו שגרמה להידרדרות המלחמה – מעבר למטרותיה הראשוניות – משום שלא אפשרה לו לשלוט במתרחש. לא מלחמת לבנון גרמה לו לדיכאון אלא ההיפך, תהליך דיכאונו שליווה אותו כל חייו והתעצם בשנותיו האחרונות כראש ממשלה, הוא זה שדרדר את מלחמת לבנון. מאחר שהשרים נהגו לסור למרותו של בגין לאורך השנים, הם התקשו לבקרו ולהצביע על היעדר התפקוד. הסתמכות היתר שלו על שרון, מה שלא עשה בעבר, אף היא נבעה מתחושות חולשה מתעצמות ומרצונו לפצות עליהן".
יצחק רבין נאלץ להתמודד ב-1992 עם קמפיין שניסה לנגח אותו בשל "התמוטטות" קצרה שעבר ערב מלחמת ששת הימים, כשהיה רמטכ"ל. רבין הודה שעבר משבר קצר תחת לחץ קיצוני, ודחה בתוקף את שאר ההאשמות. זה לא מנע את המשך השימוש בסיפור זה כנשק פוליטי רווי בסיפורי קונספירציה עסיסיים , לרבות הכותרת הסנסציונית ״רמט״ל במחלקה הפסיכיאטרית״ של ההיטוריון הצבאי השנוי במחלוקת אורי מילשטיין.
סוגיית מצבם הנפשי של בנימין נתניהו ובני משפחתו הינה נושא קבוע בתקשורת, ויותר מכך – ברשתות החברתיות . ב-2022 קיבל בית משפט השלום בתל אביב תביעת דיבה של משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט, אחרי שאמר שבני המשפחה סובלים ממחלת נפש וזקוקים לטיפול. בית המשפט קבע ש"התייחסות כחולי נפש יכולה להשפיל", ופסק פיצויים. שימו לב לפרדוקס: בית המשפט הגן על כבודם של הנתבעים בכך שקבע ש"חולה נפש" הוא עלבון. כלומר, גם מערכת המשפט, בלי משים, חיזקה את הסטיגמה שאותה היא ביקשה לרפא.
כאן הפרדוקס שאני מבקש לחדד: מצד אחד, כשירותו הנפשית של מנהיג היא עניין ציבורי מובהק. מצד אחר, "מחלת נפש" ככינוי גנאי או ככלי דיבה מחזקת סטיגמה, מטשטשת הבחנות קליניות, ופוגעת בדיוק במי שזקוק להגנה. אפשר להיות אדם עם הפרעה נפשית ולהנהיג בתבונה ובחמלה. ואפשר להיות אדם בלי שום אבחנה, אך מסוכן עד מאוד מבחינה מוסרית. וכאן נפתחת הדלת אל "ספינת השוטים".
אפלטון: מי בכלל מנווט
השורש של הדימוי הזה עתיק הרבה יותר ממה שנדמה. הרבה לפני סבסטיאן ברנט, לפני הירונימוס בוש, לפני פוקו, לפני הרומן והסרט , ניצבת אצל אפלטון "ספינת המדינה". בספר השישי של "המדינה" מתאר אפלטון ספינה שבעליה חזק וגדול, אבל ראייתו ושמיעתו לקויות, וידיעתו בניווט מועטה. המלחים רבים ביניהם על ההגה. כל אחד בטוח שמגיע לו לנווט, אף שמעולם לא למד את המקצוע. הם מחניפים לבעל הספינה, מסממים אותו, משתלטים על ההגה, מרוקנים את מחסני המזון, וקוראים "קברניט" למי שהצליח להשתלט. ואילו הנווט האמיתי, זה שיודע לקרוא את העונות, את הכוכבים, את הרוחות ואת הים , נחשב בעיניהם לפטפטן בטלן, בוהה בכוכבים, חסר תועלת.
אפלטון אינו מדבר על מחלת נפש כלל. הנמשל הוא הפילוסוף הרודף אחר האמת (סוקרטס) ונרדף עד מוות על ידי העם הנבער. הוא מדבר על כשל מוסרי ופוליטי עמוק : חברה שאיבדה את היכולת להבחין בין שליטה לבין ניווט, בין כוח לבין ידע, בין ביטחון עצמי לבין כשירות. הספינה אינה טובעת מפני שאין בה אנשים חכמים. היא טובעת מפני שהיא מעדיפה את מי שיודע להשתלט על ההגה על פני מי שיודע לקרוא את הים. וזכרו את הנווט האמיתי, זה ש"בוהה בכוכבים". נחזור אליו בסוף.
ברנט, בוש, פוקו: הספינה כמראה
נקודה מרכזית בהיסטוריית התפתחות המיתוס היא הופעת ספרו של סבסטיאן ברנט, Das Narrenschiff — “ספינת השוטים” — בבאזל בשנת 1494. ברנט, הומניסט ומשפטן בן אלזס, כתב סאטירה מוסרית רחבה על חולשות האדם והחברה. היצירה בנויה מ־112 פרקים, מלווה בחיתוכי עץ שחלקם לפחות נעשו בידי אלברכט דירר. כל פרק מציג סוג אחר של שוטה, וכל השוטים מצויים על ספינה המפליגה אל “נרגוניה”, ארץ השוטים המדומיינת. הספר הוא סאטירה חריפה ורחבה, במיוחד על שחיתות בכנסייה הרומית קתולית. לספר הייתה תפוצה נרחבת ביותר, והוא תורגם למספר שפות.
השוטה, בעיני ברנט, איננו אדם חסר השכלה. לעיתים הוא דווקא מלומד, כומר, משפטן, סוחר או שליט, כלומר מי שיש לו ידע או מעמד אך הוא עושה בהם שימוש מושחת. זה המפתח להבנת המיתוס: “ספינת השוטים” אינה מתארת את “האחרים” בלבד, אלא חושפת את העובדה שהחברה כולה, על מוסדותיה הנכבדים, היא ספינה חסרת תבונה. השוטה הוא אדם שנכנע לתאווה, יוהרה, עצלות, גרגרנות, לשון הרע, אופנה, חמדנות, חוסר משמעת או לימוד סרק. החטא איננו פרטי בלבד: הוא מצטבר למבנה קולקטיבי. כל נוסע בטוח אולי שהוא שונה מן האחרים, אך כולם מצויים ״באותה סירה״.
הציור המפורסם של הירונימוס בוש, “La Nef des fous”, שצויר באותה וייתכן בהשראת הספר, הוסיף לדימוי עוצמה חזותית עצמאית. הוא מחריף את המיתוס משום שהוא אינו מציג רק “אנשים טיפשים” אלא סצנה של עונג, פיתוי וטקסיות מעוותת. הספינה שלו נראית כמרחב קטן של חגיגה, אך החגיגה חסרת ציר מוסרי. האכילה, השתייה, המוזיקה והקרבה הגופנית אינם מוצגים כשמחת חיים תמימה אלא כהתפוררות של הבחנה. זהו חלק מן הקשר הרחב בין דמות השוטה לבין קרנבל, היפוך חברתי, מיניות, סקאטולוגיה וביקורת דתית. הלובר מציין ביחס לציור, שהשוטה של ימי הביניים והרנסנס אינו רק דמות מצחיקה אלא גם דמות ארוטית, אלימה, טרגית ולעיתים חתרנית.
במאה העשרים הוליך מישל פוקו, בספרו ״תולדות השיגעון בעידן התבונה״ ( 1961 Madness and Civilization את משל ספינת השוטים לסמל של היחס שבין חברה לשיגעון :המשוגע כמי שמורחק, מושט אל מחוץ לעיר, מסומן ומוצב על הגבול.
פוקו עוסק בדרך שבה ״התבונה״ המערבית יצרה את השיגעון כ״אחר״ שלה. הוא טוען שהשיגעון הוא תוצר של מערכות היסטוריות של ידע, כוח, מוסדות, שפה ומיון חברתי. הוא משרטט את האופן שבו חברה מפרשת סבל, התנהגות חריגה, הזיה , מלנכוליה או אובדן שליטה : החברה לא רק מגלה את השיגעון, אלא משתתפת ביצירתו כאובייקט של ידע , אבחון, פיקוח וסמכות כוחנית. המעבר מהכליאה ( או מהגירוש על סיפונה של ״ספינת השוטים״, שלטענתו של פוקו התבצע ברנסנס) , איננו מעבר מדיכוי לשחרור, אלא רק החלפת צורת כוח אחת באחרת: פחות אלימה לכאורה, אך עמוקה יותר מבחינת חדירתה לשפה, לזהות ולתפיסת האחר.
כאן מעניינת התייחסותו של פוקו לתפקיד ״השוטה״ : ברנסנס המשוגע אינו אובייקט רפואי, אלא דמות שאומרת משהו על החברה, על גבולות הידיעה והתבונה ועל שבריריותה.
פוקו , כך נטען, היה נאמן לדעותיו ולרעיונותיו המקוריים הרבה יותר מאשר לאמת ההיסטורית. חוקרים מאוחרים יותר הראו שאין עדות תיעודית לכך שספינות שוטים ממשיות הפליגו אי-פעם. הספינה של פוקו חשובה פחות כעובדה היסטורית ויותר כמבנה דמיון : הדרך שבה חברה משליכה את אי-התבונה שלה החוצה, ומתעלמת מכך שההשלכה עצמה היא חלק מן המחלה.
קתרין אן פורטר/ סטנלי קריימר, 1931: סידור הישיבה
נחזור לסצנה שבה פתחתי. הרומן של קתרין אן פורטר, "ספינת השוטים", ראה אור ב-1962 ומתרחש ב-1931, על אונייה גרמנית החוזרת ממקסיקו לאירופה: מיקרוקוסמוס של עמים והתנהגויות שמונעים מקנאה, מאכזריות, מצביעות ומוסר כפול. הבמאי סטנלי קריימר, בסרטו מ-1965, הזיז את ההפלגה לשנת 1933. להזזת התאריך יש משמעות : ב-1931 האסון עדיין רק נרמז. ב-1933 גרמניה הוא כבר נוכח, אך עדיין בני האדם אינם מסוגלים לראותו.
על סיפון האונייה יושבים ליד שולחן הקברניט הנוסעים הגרמנים, ובהם איש עסקים אנטישמי. היהודי שהודר מן השולחן, והגמד שהורחק עמו, יושבים בצד. הטירוף הוא בנורמליות, בגינונים התרבותיים, באנושי. השנאה העיוורת לא מתחילה במחנה ריכוז. היא מתחילה בסידור ישיבה. הדה-הומניזציה לא מתחילה בירייה, היא מתחילה בשאלה מי יישב בצד.
ספינת השוטים המודרנית, זו שבה מסתתרת הבינה והעיוורון המוסרי אינה נראית כאנרכיה. להפך. היא נראית מסודרת להפליא. יש קברניט, יש חדר אוכל, יש מחלקות, נהלים, נימוסים, שיחות תרבותיות, תשוקות, רופאים, ומוזיקה. הסדר הכוזב הזה הוא העיוורון. הוא מה שמאפשר לכולם להמשיך להפליג.
הנורמליות המצמררת מהדהדת את מילותיו של ר.ד. לאינג:
Society highly values its normal man.
It educates children to lose themselves and to become absurd, and thus to be normal. Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last fifty years…
What we call ‘normal’ is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection and other forms of destructive action on experience. It is radically estranged from the structure of being.
הכסיל המושלם
"הכסיל המושלם" אינו אדם חסר תבונה , ובמונחים בהם אנו שופטים אנשים, הוא נורמלי: שפוי, רציונלי, תרבותי. הוא אדם מתפקד, בעל מעמד, קול סמכותי ושפה מנהלית – אבל לוקה בעוורון מוסרי. הוא יודע לקבוע סוג של סדר חברתי, אבל אינו מבין שסדר זה מהווה מבנה של רדיפה. הוא יודע לאכוף פיקוח חברתי, אבל אינו מבין שהאכיפה עצמה שותפה לאלימות. הוא יודע לנווט את האונייה אל היעד, אבל אינו מבין מהו היעד.
נחזור לשאלה של גלוקן הגמד בסצנת הסיום: מה כל זה נוגע לנו?
התשובה: בכל דבר ובכל דרך אפשרית. משום שהכשל האנושי העמוק ביותר , מאז ומעולם וביתר שאת כיום, קשור בשאלה: מי בוחן את שיקול דעתו של הקברניט על הגה הספינה? מי נותן לכסיל להוביל אותו בחשיכה בים סוער? והאם נהיה מסוגלים להפסיק לרקוד על סיפון הטיטניק?
ואם מותר לי לבקש דבר אחד: בפעם הבאה שמישהו יְכוּנֶּה "בוהה בכוכבים", עצרו רגע ושאלו מי קורא לו כך, ולמה. כי לפעמים זה בדיוק האיש שמנסה לקרוא את הים.