אנטי־פסיכיאטריה: מתנועת הנגד ועד לפסיכיאטריה המודרנית

ד״ר שמואל קרון

תקציר

מאמר זה בוחן את תולדות היחסים בין הפסיכיאטריה לבין מבקריה מנקודת מבט של היסטוריה וסוציולוגיה של הרפואה. הטענה המרכזית היא כי האנטי־פסיכיאטריה לא הייתה רק אופנה אינטלקטואלית של שנות השישים, אלא תגובה היסטורית עמוקה לכשלים ממשיים של הפסיכיאטריה המוסדית: כליאה, דה־פרסונליזציה, כפייה, טיפולים ברוטליים ואבחון הרווי בתיוג חברתי. עם זאת, במופעיה הרדיקליים ביותר גלשה התנועה משלילת הכוח הפסיכיאטרי לשלילת עצם קיומן של הפרעות נפשיות חמורות, ולעיתים גם לרומנטיזציה של מחלת הנפש. במקביל, לביקורת החריפה היה תפקיד מכריע בהתהוותה של הפסיכיאטריה המודרנית: היא חידדה את גבולות האבחון, דחפה לשיפור מהימנותו ותיקופו המדעי, הגבילה כפייה, פיתחה שיח של זכויות מטופלים, והפנימה – גם אם באיחור – את ההבחנה בין סבל נפשי, סטייה חברתית ושיפוט מוסרי. המאמר פותח בדיון כללי בהשפעתם של תהליכים חברתיים על הרפואה, ולאחר מכן עוקב אחר לידתה של הפסיכיאטריה המודרנית, התרחבות המוסד הפסיכיאטרי, משבר הטיפולים הפיזיים, צומת 1961 כשנת התגבשות אינטלקטואלית, רוח התקופה של האקזיסטנציאליזם, השמאל החדש ותרבות הנגד, וכן אחר פועלם והשפעתם של פוקו, לנג, סאס, גופמן, קופר ובזליה. עוד נדון תפקידן של יצירות ספרות, קולנוע ותיעוד – ובראשן ״קן הקוקייה״, Titicut Follies, Shock Corridor ו־Family Life – בעיצוב הדימוי הציבורי של הפסיכיאטריה. לבסוף נבחן ניסוי רוזנהאן כמקרה מבחן שבו ביקורת תרבותית ופילוסופית קיבלה צורה ניסויית־אמפירית, ונעמוד על האופן שבו הפסיכיאטריה למדה מן הביקורת שנמתחה עליה. המאמר מסיק כי המתח בין ריפוי לבין כוח איננו תקלה חולפת של הפסיכיאטריה, אלא תנאי מבני של כל רפואה הפועלת לטובת האדם ובה בעת נושאת סמכויות של פיקוח חברתי ועלולה להיגרר לעמדת שררה דכאנית.

מבוא: הרפואה כידע חברתי

הרפואה המודרנית נוטה להציג את עצמה כשפה אובייקטיבית של עובדות: תסמינים, בדיקות, פתולוגיה, אבחנה וטיפול. אולם כבר מסוף המאה התשע עשרה וביתר שאת במאה העשרים הראו היסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים כי לא ניתן להבין את הרפואה רק כמצבור של אמיתות מדעיות. הרפואה היא גם מוסד מקצועי, מנגנון של רישוי וסמכות, מערכת מיון חברתית, שדה של כוח, ולעיתים גם זרוע של המדינה. שאלות יסוד כגון מי ייחשב חולה, אילו מצבים יוגדרו כהפרעה, מי מוסמך לאבחן, מי ראוי לטיפול ומי ייחשב מסוכן, אינן נקבעות אך ורק במעבדה או במחקר. הן מעוצבות בתוך חברה, ומתוך יחסי גומלין בין מדע, משפט, כלכלה, מוסר, דת, מדינה ותרבות.

בהקשר זה חשוב להבחין בארבעה ממדים של השפעת התהליכים החברתיים על הרפואה. ראשית, החברה מייצרת את תחלואיה. עוני, רעב, צפיפות, אלימות, מלחמה, בידוד, ניצול תעסוקתי ואפליה אינם רק "רקע" לחולי אלא חלק מן האטיולוגיה שלו. שנית, החברה מגדירה מה נחשב חולי. הומוסקסואליות, למשל, תוארה במשך שנים כהפרעה נפשית; כיום היא נתפסת כדוגמה מובהקת לאופן שבו נורמה חברתית עלולה לעטות לבוש רפואי. שלישית, החברה קובעת את מוסדות הטיפול. בתי חולים, מרפאות ציבוריות, ביטוחי בריאות, מנגנוני רווחה, מערכת המשפט והמשפחה – כל אלה מעצבים את אופי ההתערבות הרפואית לא פחות מהתיאוריה המדעית. ולבסוף, החברה מעצבת את הלגיטימיות של הרפואה. אמון ציבורי, תקשורת, יצירות תרבות, שערוריות מקצועיות ותנועות מחאה משפיעים עמוקות על מעמדה של הרפואה ועל גבולות סמכותה.

הפסיכיאטריה היא אולי המקרה המובהק ביותר של כל התהליכים הללו. בתחום זה שאלת החולי כרוכה בשאלות של זהות, חירות, תודעה, אחריות ומסוכנות. פסיכיאטרים אינם מטפלים רק בגוף; הם נדרשים להכריע מתי שיפוטו של אדם פגום, מתי יש מקום לכפייה, מהו גבול הנורמה, מתי חריגה היא סבל, ומתי החריג האנושי הוא פשוט שונות. משום כך, תולדות הפסיכיאטריה הן מעבדה כמעט מושלמת להבנת היחסים בין חברה לרפואה: כל ויכוח בפסיכיאטריה הוא גם ויכוח על מדע, על מוסר, על זכויות, על סדר חברתי ועל כוח.

לידתה של הפסיכיאטריה המודרנית: נאורות, הומניזם ומיסוד

הפסיכיאטריה המודרנית לא נולדה במעבדת המחקר ולא ליד מיטתו של החולה. היא נולדה מתוך התמורות הגדולות של עידן הנאורות, המהפכה הצרפתית ועליית המדינה המנהלית. זהו רגע היסטורי שבו ה"משוגע" חדל להיות רק חוטא, אחוז שדים או מטרד שיש להסתיר, והחל להיתפס כאדם בעל זכויות, כבוד ופוטנציאל מסוים לשיקום. במובן זה, הפסיכיאטריה הייתה מראשיתה ענף רפואי-מוסרי: היא ביקשה לקדם הומניזציה, אך עשתה זאת באמצעות מוסדות, חוק, פיקוח ומשמעת.

פיליפ פינל, מן הדמויות המכוננות של רפואת הנפש המודרנית, נעשה לסמל של המפנה הזה. המיתוס ההיסטורי המפורסם מספר כי ב־1793 הסיר פינל את הכבלים מן המאושפזים בבית החולים ביסטר בפריז, ובהמשך גם מן הנשים בסלפטרייר. גם אם ההיסטוריוגרפיה המאוחרת הצביעה על כך שהסיפור, המונצח בציור מפורסם של הצייר הצרפתי טוני רוברט-פלר, היה מורכב יותר, הרי שפינל סימן מעבר עמוק: מן הכבלים והשרשראות אל "הטיפול המוסרי". מבחינתו, טירוף איננו רק סטייה שיש לבודד אלא מצב אנושי שיש לתאר, למיין ולהגיב אליו באמצעות סביבה מסודרת, עבודה, פיקוח, דיבור ויחס מכבד יותר. תרומתו ההיסטורית כפולה: הומניזציה של היחס לחולי נפש מצד אחד, והפיכת השיגעון לאובייקט של ידע רפואי מצד אחר.

ז'אן־אטיין דומיניק אסקירול, תלמידו של פינל, היה מי שהעניק למהלך הזה צורה מערכתית. הוא לא הסתפק בקליניקה; הוא ביקש לבנות תחום מומחיות. אסקירול פיתח את הסיווג הקליני של הטירוף, תרם לביסוס מושגים כמו מונומניה, סקר מוסדות טיפול ברחבי צרפת, והיה מעורב בניסוח החוק הצרפתי של 1838 שהסדיר את אשפוז חולי הנפש בכל מחוז. השפעתו ההיסטורית הייתה מכרעת מפני שהוא חיבר בין ידע קליני, מינהל ציבורי וסמכות מדינתית. אצל פינל הפסיכיאטריה עוד הייתה בעיקר מחווה הומניסטית; אצל אסקירול היא נעשתה גם מערכת טיפולית.

באנגליה, ויליאם טוק ייצג מסלול אחר של רפורמה. טוק לא היה רופא אלא קווייקר וסוחר תה, שנחרד מן היחס שניתן לחולי נפש במוסדות התקופה. ב־1796 ייסד מרחב טיפולי שהתבסס על עקרונות קווייקריים של שקט, עבודה, אמון, ריסון עצמי וכבוד אנושי. אם פינל סימל את המסלול הצרפתי־רציונליסטי, טוק סימל מסלול דתי־קהילתי, שבו הריפוי קשור למוסר יומיומי ולסביבה אנושית ולא רק לקטגוריות קליניות. חשיבותו הייתה בכך שהראה כי רפורמה פסיכיאטרית צומחת לא רק ממדע אלא גם ממסורת של רגישות מוסרית אזרחית.

בארצות הברית הפכה דורותיאה דיקס למתרגמת הפוליטית של אותה רפורמה. דיקס, מורה ורפורמטורית, נדהמה מן המצב שבו הוחזקו חולי נפש בבתי כלא ובבתי מחסה, ערומים, מוכים, קפואים וללא טיפול. היא ערכה סיורים, תיעדה תנאים, הגישה תזכירים למחוקקים ודרשה הקמת מוסדות ציבוריים ייעודיים. הישגיה היו עצומים: עשרות בתי חולים לחולי נפש הוקמו או הורחבו בעקבות פועלה. אך כאן טמונה האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הפסיכיאטרית: אותו חזון מוסרי שביקש להציל את חולי הנפש מן הכלא, הכשיר גם את הקרקע להופעתו של בית החולים הפסיכיאטרי ההמוני, אשר כעבור עשורים ספורים יהפוך בעיני מבקריו לסמל של כליאה.

מן המקלט אל המחסן: דעיכת הטיפול המוסרי

המוסדות המודרניים (שכונו ״אסיילום״ – בתרגום מילולי: מקום מקלט) הצליחו כל עוד היו קטנים. כל עוד החזיקו מספר סביר של מטופלים, וכל עוד היחס בין אנשי הצוות למאושפזים אִפשר קשר אישי, הטיפול המוסרי אכן הוליד לא אחת תוצאות טובות. אולם ההצלחה המוקדמת הולידה את כישלונה המאוחר. ככל שגבר האמון ביכולתו של האסיילום לרפא, כך גבר גם השימוש בו כפתרון רחב לכל מי שהחברה התקשתה להכיל: חולים כרוניים, קשישים דמנטיים, אנשים עם מוגבלות שכלית, אלכוהוליסטים, עניים חסרי בית, זרים ומהגרים. המוסדות תפחו לממדים עצומים.

כך התרחשה טרנספורמציה מכרעת: ממוסד שנתפס כמקלט הומניטרי למוסד שייעודו בפועל הוא אחסון, שמירה ותיוג. במקומות רבים באירופה ובארצות הברית נבנו בתי חולים ענקיים המרוחקים מן הערים, עם חוות, בתי מלאכה ולעיתים בתי קברות משלהם. מבחינה חברתית, הם פעלו כערים סגורות. מבחינה פסיכיאטרית, הם הפכו למרחב שבו הכרוניות מייצרת כרוניות: לא רק החולה משתכן במוסד, אלא גם המוסד משתכן בהגדרת החולה.

במבט מהיום, הפסיכיאטריה הרוויחה ביושר הרבה מן הביקורת שהוטחה בה. לא מפני שכל פסיכיאטר היה אכזר, ולא מפני שכל מוסד פעל בזדון, אלא מפני שבפועל נוצרו תנאים שבהם טיפול התחלף בניהול, כבוד התחלף בדפוסי משמעת, והאדם הומר ב"מקרה". ריסונים פיסיים, תאי בידוד, תרבות של השפלה, הפקעת רכוש פרטי, צמצום פרטיות וניתוק מן העולם – כל אלה לא היו המצאות של תעמולה אנטי פסיכיאטרית. הם היו חלק ממשי מן הניסיון ההיסטורי שעליו נשענה הביקורת.

עם זאת, מן ההגינות ההיסטורית להזכיר כי רבות מן הפרקטיקות הללו נבעו מחוסר אונים מקצועי ומהיעדר ידע מבוסס ראיות. הפסיכיאטריה של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים ניצבה מול מצבים קשים ביותר של פסיכוזה, אלימות, קטטוניה, דיכאון חמור והידרדרות קוגניטיבית – כמעט בלי שום כלים יעילים באמת. פעמים רבות, מה שנראה היום כאכזריות נבע גם מן העובדה שהמקצוע פשוט לא ידע כיצד לרפא. אך דווקא זו אחת הסיבות שאין להקל ראש באזהרה ההיסטורית: כשיש כוח מוסדי רב וידע מקצועי מוגבל, הרפואה מועדת במיוחד לגלוש אל כפייה, רפואת-יתר ותיוג-יתר. הסכנה הזאת איננה רק נחלת העבר.

הטיפולים הנואשים: לובוטומיה, אינסולין ונזעי חשמל

על רקע ייאוש זה, ובאין תרופות יעילות לפסיכוזות, נולדו במאה העשרים כמה טיפולים סומטיים קיצוניים, שהפכו בדיעבד לכתב אישום חריף נגד הפסיכיאטריה. גם כאן ראוי להימנע מאנכרוניזם מוסרי פשטני: אלה לא היו בהכרח טקסי אכזריות שנועדו לענוש, אלא ניסיונות, לעיתים נואשים, להתערב במקום שבו הסבל היה קשה והידע מצומצם. אולם העובדה הזאת אינה מנקה אותם מן האחריות ההיסטורית.

אגש מוניש, נוירולוג פורטוגלי, פיתח ב־1935 את הלויקוטומיה. הרעיון היה לנתק מסלולים פרונטליים במוח ובכך להחליש מחשבות פתולוגיות ועוררות רגשית. מוניש זכה על המצאתו זו, שהתבססה על סדרת ניסויים ניתוחיים שבוצעו במספר קופים בטרם יושמה בבני אדם, בפרס נובל ב־1949, עדות עגומה למידת האמון שהקנה העולם הרפואי להתערבות זו. וולטר פרימן, הנוירולוג האמריקאי שהפך את ההליך ללובוטומיה המונית, קידם במיוחד את הגרסה הטרנס־אורביטלית: חדירה דרך ארובת העין, פעולה מהירה ולעיתים כמעט סיטונאית. התוצאות היו לעיתים קרובות שיטוח רגשי, פגיעה קוגניטיבית, אובדן יוזמה ו"שקט" שהיה לא פעם שקט של אישיות שנחתכה. הלובוטומיה, שבתחילה זכתה לתהילה ונחשבה לאמצעי ריפוי לגיטימי, הפכה בדיעבד לסמל המזוקק ביותר לאופן שבו הרפואה יכולה להמיר חוסר אונים קליני באלימות בלתי הפיכה.

מנפרד זקל, רופא יהודי־אוסטרי, פיתח בשנות השלושים את טיפול תרדמת האינסולין. החולה הוכנס שוב ושוב למצב של היפוגליקמיה חמורה ותרדמת מתוך מחשבה שזעזוע מטבולי עשוי להועיל לסכיזופרניה. הטיפול היה עתיר סיכונים ולעיתים קטלני, ונדרש מערך שלם כדי "להחזיר" את החולה מן התרדמת. גם כאן מתגלה תבנית חוזרת: השילוב שבין סבל קשה, מצוקה מוסדית, לחץ לפעול והעדר תשתית ראייתית נאותה.

אוגו צ'רלטי ולוצ'יו ביני, לעומת זאת, פיתחו ב־1938 את ה־ECT, הטיפול החשמלי־פרכוסי. בניגוד ללובוטומיה ולאינסולין, ECT לא נעלם מן הרפואה. ההיסטוריה שלו מורכבת בהרבה. במופעיו המוקדמים היה בו מימד של כפייה, פחד ולעיתים השפלה; אך לאורך השנים הוברר כי במצבים מסוימים, ובמיוחד בדיכאון קשה, דיכאון פסיכוטי וקטטוניה, הוא בעל יעילות ממשית ורבה. הלקח ההיסטורי של ECT אפוא כפול: הוא מזכיר לנו כיצד טיפול יכול להפוך לדימוי ציבורי של אימה, ובו בזמן להמשיך להיות בעל ערך קליני רב כאשר הוא מבוצע בתנאים מבוקרים, בהרדמה, ובהתוויה מתאימה.

הטיפולים הללו – לובוטומיה, אינסולין, חשמל – חרטו בתודעת הציבור את הרעיון שהפסיכיאטריה איננה רק אמנות של ריפוי אלא גם טכנולוגיה של שליטה בגוף ובנפש. ביקורת זו לא הייתה נטולת בסיס. דווקא מפני שרבים מן הטיפולים הללו צמחו מתוך מצוקה מקצועית אמיתית, הם מדגימים בצורה החדה ביותר את הסכנה שעדיין רובצת לפתחה של כל רפואה: כאשר ידע חלקי מוצג בביטחון מלא, וכאשר המוסד חשוב יותר מן ההוכחה, המטופל עלול לשלם בגופו על חולשת הידע.

מלחמת העולם השנייה והמשבר הכפול של הפסיכיאטריה

מלחמת העולם השנייה שינתה את הפסיכיאטריה בשני כיוונים הפוכים. מן הצד האחד, היא הכניסה את הפסיכיאטריה אל לב הרפואה. עשרות אלפי חיילים סבלו מקריסה נפשית, הלם קרב, חרדה, דיסוציאציה ופגיעה תפקודית קשה. היה ברור יותר מאי פעם שסבל נפשי איננו עניין שולי של חריגים אלא תופעה העלולה לפגוע בכל אדם. במובן זה, המלחמה תרמה להרחבת המבט הקליני ולמעבר מפסיכיאטריה מוסדית סגורה לפסיכיאטריה קהילתית, אמבולטורית ודינמית יותר.

מן הצד האחר, אותה מלחמה חשפה גם את אחד הפרקים האפלים ביותר בתולדות הרפואה: מעורבותם של פסיכיאטרים ורופאים בתוכנית T4 הנאצית. בתוכנית זו נרצחו עשרות אלפי חולי נפש ובעלי מוגבלויות בשם "חיים שאינם ראויים לחיים". עובדה זו איננה הערת שוליים; היא זעזוע יסודי במעמד המוסרי של הרפואה כולה. כאשר רופאים ופסיכיאטרים משתתפים ברצח בשם בריאות הציבור, "תיקון ביולוגי" או טוהר חברתי, מתברר עד כמה השפה הרפואית עלולה להעניק לגיטימציה לאלימות ממלכתית.

התקופה שלאחר המלחמה הולידה דור שחשד עמוקות בכל מוסד וממסד. זיכרון הפשיזם, הבירוקרטיה הרצחנית של המחנות, הירושימה, המלחמה הקרה ואיום ההשמדה הגרעינית יצרו אווירה אינטלקטואלית ותרבותית חדשה: חשד כלפי סמכות, כלפי מומחיות, כלפי ציות, וכלפי כל טענה ממסדית המתיימרת לדעת מה טוב עבורך. בתוך אקלים כזה, בית החולים הפסיכיאטרי נראה כאתר בעייתי במיוחד, שכן הוא ריכז בתוכו גם מומחיות מדעית לכאורה, גם סמכות משפטית, גם פיקוח יומיומי, וגם אפשרות לכפייה.

1961: שנת הצומת

בשיח ההיסטורי על אנטי־פסיכיאטריה חוזרת שוב ושוב שנת 1961. אין לראות בה שנת אפס, אך יש טעם לראות בה שנת צומת. באותה שנה הופיעו ספרו של מישל פוקו Folie et déraison, ספרו של תומס סאס The Myth of Mental Illness וספרו של ארווינג גופמן Asylums; בצמידות כרונולוגית מיידית לנג פרסם את The Divided Self ב־1960 ואת The Self and Others ב־1961. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן ביקורת פילוסופית, ביקורת מוסדית, ביקורת ליברטריאנית וביקורת קלינית-אקזיסטנציאלית נכרכו כמעט בעת ובעונה אחת סביב אותו אובייקט – הפסיכיאטריה.

מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר, 1961 איננה שנת "המצאתו" של האקזיסטנציאליזם. סארטר היה כבר דמות מכרעת בזרם זה מאז L'Être et le Néant מ־1943 וההרצאה L'existentialisme est un humanisme שנישאה ב־1945 וראתה אור בדפוס ב־1946, וב־1960 כבר פרסם את Critique de la raison dialectique – ניסיון לחבר בין אקזיסטנציאליזם, היסטוריה ומרקסיזם. משום כך, תרומתו של סארטר להקשר של אנטי־פסיכיאטריה איננה בראשיתו של הזרם אלא באספקת שפה של אותנטיות, ניכור, חירות ואחריות, שפה שהייתה זמינה בדיוק ברגע שבו החל דור חדש לחשוד במוסדות.

באופן דומה, גם הרברט מרקוזה לא "המציא" את השמאל החדש ב־1961. השמאל החדש נבט מתוך משברי 1956, מתוך האכזבה מן הקומוניזם הסובייטי ומן השמאל הישן, ומתוך במות חדשות כגון New Left Review שנוסדה ב־1960. מכתבו של C. Wright Mills אל "השמאל החדש" והניסוח הפוליטי של Port Huron Statement ב־1962 העניקו לתנועה לשון אמריקאית מובחנת. מרקוזה נעשה לדמות מפתח של העולם הזה בעיקר בהמשך, ובמיוחד לאחר One-Dimensional Man מ־1964, כאשר הציע ביקורת משוכללת של החברה התעשייתית המתקדמת ושל יכולתה לייצר קונפורמיזם גם בלי טרור גלוי.

על כן, המשמעות ההיסטורית של 1961 היא משמעות של הצטלבות ושל התגבשות: זו השנה שבה ביקורת על האסיילום, ביקורת על מושג מחלת הנפש, ביקורת על נורמליות, וביקורת רחבה יותר על החברה התעשייתית והבירוקרטית החלו להיקרא, על ידי קוראים בני התקופה, כחלק מאותו מרחב אידיאולוגי. במובן זה, 1961 הייתה פחות רגע של לידה ויותר רגע של זיהוי הדדי בין שדות ביקורת שהבשילו במקביל.

רוח התקופה: אקזיסטנציאליזם, השמאל החדש, תנועות מחאה ותרבות הנגד

כדי להבין את האנטי־פסיכיאטריה, אין די להכיר את ספרי היסוד שלה. יש להבין גם את רוח התקופה שבה נקראו הספרים הללו. שנות החמישים המאוחרות ושנות השישים המוקדמות במערב אופיינו בשילוב פרדוקסלי של שגשוג חומרי וחרדה מוסרית. מצד אחד, החברה הצרכנית התרחבה, האוניברסיטאות גדלו, והדור הצעיר נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מדורות קודמים. מצד אחר, שררו פחד גרעיני, זיכרון טרי של פשיזם, בירוקרטיזציה גוברת, מלחמות קולוניאליות, גזענות ממוסדת ומבני סמכות קשיחים במשפחה, באוניברסיטה ובמדינה.

האקזיסטנציאליזם – בעיקר בגרסאותיו הסארטריאניות והספרותיות – סיפק לדור הזה שפה של אותנטיות מול קונפורמיזם. האדם ה"נורמלי", זה שמשתלב, מציית וממלא את מקומו, חדל להיתפס בהכרח כאידיאל. הוא עלול היה להיראות דווקא כמי שאיבד את עצמו. רעיון זה חדר גם לתרבות הפסיכיאטרית הביקורתית: אם החברה עצמה מנוכרת, אולי ה"משוגע" אינו רק החולה אלא גם מי שמגיב בעוצמה על מציאות בלתי נסבלת.

השמאל החדש התגבש מתוך מאבק כפול: מצד אחד נגד הקפיטליזם המערבי הבירוקרטי והצרכני; מצד אחר נגד השמאל הישן, שנתפס כקפוא, סמכותני או כנוע למודל הסובייטי. מרגע שתנועות סטודנטיאליות, מאבקי זכויות האזרח, פמיניזם מוקדם, קמפיינים אנטי מלחמתיים ותרבות נגד החלו להזין זה את זה, כל מוסד סמכותי נעשה יעד לביקורת – הצבא, האוניברסיטה, המשפחה, הכלא וגם בית החולים הפסיכיאטרי.

הרברט מרקוזה נעשה דמות מפתח בתמורות הרעיוניות של תקופה זו כאשר הסביר כיצד חברה תעשייתית מתקדמת יכולה להיות דכאנית דווקא דרך נוחות, טכנולוגיה ושפע. במקביל, סארטר תרם לעיצוב עולם שבו חירות, אחריות, אותנטיות והתנגדות לניכור נעשו ערכים מרכזיים. כך נוצרה קרקע אינטלקטואלית שבה הפסיכיאטריה נתפסה לא רק כמקצוע מסייע לממסד הכוחני אלא גם כאחת מטכנולוגיות הכוח והנרמול של החברה המודרנית.

ניסוחיה הראשונים של רוח זו התגבשו גם בטקסטים פוליטיים קונקרטיים: "Letter to the New Left" של C. Wright Mills מ־1960, האקלים הבריטי שסביב New Left Review, Port Huron Statement של Studies for a Democratic Society ב־1962, שהעמיד במרכז את רעיון "הדמוקרטיה ההשתתפותית". בכל אלה מודגשים אי-אמון בבירוקרטיה, התנגדות לניכור ורצון להשיב קול לסובייקט. קל להבין מדוע בתוך עולם מושגים כזה נעשה החולה הפסיכיאטרי דמות מפתח: הוא ייצג גם קורבן של מוסד, וגם עד חי לכישלונה של הנורמליות.

מישל פוקו: השיגעון כהיסטוריה של הדרה, ידע וכוח

מישל פוקו היה פילוסוף, היסטוריון של מערכות ידע ומבקר חריף של המודרנה. בראשית דרכו למד גם פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה, ועבד בסביבת מוסדות פסיכיאטריים, בין השאר בבית החולים סנט־אן בפריז. הניסיון הזה לא הפך אותו לקלינאי אלא להיסטוריון-מבקר של עצם הקטגוריה "שיגעון". ספרו משנת 1961, Folie et déraison, שנודע בעולם האנגלי כ־Madness and Civilization, שינה מן היסוד את אופי הדיון.

פוקו לא שאל אם הפסיכיאטריה מתארת נכונה מחלה קיימת. הוא שאל כיצד נוצרה בכלל האפשרות לדבר על "שיגעון" כעל אובייקט נפרד. באמצעות תיאור "הכליאה הגדולה" של המאות השבע עשרה והשמונה־עשרה, הוא הראה כיצד החברה האירופית אספה יחד עניים, בטלנים, זונות, פושעים ומשוגעים, והעמידה אותם תחת אותה לוגיקה של ניהול, משמעת והדרה. לדעתו, הפסיכיאטריה לא "גילתה" את השיגעון כפשוטו, אלא ירשה מרחב של כליאה והלבישה עליו שפה רפואית.

השפעתו ההיסטורית של פוקו אדירה מפני שהעביר את הדיון מן השאלה "האם הפסיכיאטריה צודקת?" לשאלה "איזה משטר של כוח הופך את טענתה לצדק לאפשרית?". מאז פוקו קשה היה לדבר על אבחנה פסיכיאטרית מבלי לשאול גם אילו נורמות חברתיות, אילו מנגנוני סיווג, ואילו אינטרסים של סדר חברתי מקופלים בה. גם מי שחולק על הגזמותיו ההיסטוריות נאלץ להודות שהוא שינה לתמיד את השפה שבה הרפואה חושבת על עצמה.

רונלד דייוויד לנג: הפסיכוזה כתגובה קיומית

ר"ד לנג היה פסיכיאטר סקוטי, שעבד בתחילת דרכו בצבא הבריטי ובבתי חולים פסיכיאטריים, והושפע עמוקות מן הפסיכואנליזה, מן הפנומנולוגיה ומן האקזיסטנציאליזם. בניגוד לפוקו, שכתב היסטוריה ופילוסופיה, לנג יצא מן המפגש הישיר עם מטופלים פסיכוטיים. ב־The Divided Self תיאר מצבים פסיכוטיים כקרע עמוק בזהות, כבידול רדיקלי בין "עצמי פנימי" לבין הופעה חברתית, וכניסיון הישרדות במצבי חיים בלתי אפשריים.

לנג נעשה מפורסם במיוחד מפני שהציע לראות בפסיכוזה לא רק התמוטטות ביולוגית אלא גם תגובה מובנת, לעיתים כמעט הכרחית, למציאות בין-אישית רוויית מסרים כפולים, אלימות סימבולית וחוסר אפשרות להתקיים כסובייקט. מכאן צמחה האינטואיציה המפורסמת – וגם הבעייתית – שלפיה "השיגעון" עשוי להיות לעיתים צורה של אמת, או לפחות תגובה אותנטית יותר מ"נורמליות" כוזבת.

תרומתו ההיסטורית של לנג הייתה עצומה בשני מובנים. ראשית, הוא כפה על הפסיכיאטריה להקשיב לעולמו הפנימי של החולה הפסיכוטי ולא רק למדוד את חריגותו. שנית, הוא הוציא את הדיון מן המוח הבודד אל המארג היחסי, המשפחתי והחברתי. אולם כאן בדיוק גם מגבלתו. לנג נטה לעיתים לרומנטיזציה של פסיכוזה, כאילו מאחורי כל התפרקות מסתתרת מסע רוחני או גילוי אותנטי. בכך הוא סיכן את היכולת לראות את עומק הסבל, הבלבול, האימה והנזק התפקודי הכרוכים בפסיכוזה ממשית. דווקא משום שהיה קלינאי רגיש, השפעתו הייתה כפולה: הוא עזר להומניזציה של החולה הפסיכוטי, אך גם תרם למיתולוגיה של השיגעון כמסע חירות.

תומס סאס: מחלת הנפש כמטפורה וכשאלת חירות

תומס סאס, פסיכיאטר אמריקאי יהודי יליד הונגריה, היה מבקר שונה מאוד מלנג. לא רומנטיזציה של השיגעון עניינה אותו, אלא גבולות המושג "מחלת נפש" עצמו. בספרו The Myth of Mental Illness מ־1961 טען כי מחלה במובן הקלאסי של הרפואה היא מצב גופני בעל נגע או תהליך פתולוגי, ואילו "מחלת נפש" היא מטפורה שהפכה לעובדה מוסדית. לשיטתו, אנשים אמנם סובלים, אך סבל, קונפליקט, חטא, חריגה או קושי בחיים אינם שקולים למחלה באותו מובן שבו שחפת או גידול הם מחלה.

העניין המרכזי אצל סאס היה פוליטי מוסרי. הוא תקף את עצם הברית בין פסיכיאטריה, משפט ומדינה. מבחינתו, אשפוז כפוי וטיפול כפוי אינם מעשים רפואיים במובן הטהור אלא צורות של שליטה חברתית במסווה של שירותי ריפוי. הפסיכיאטר, כתב למעשה, חדל להיות רופא ונעשה סוהר בעל שפה רפואית.

השפעתו ההיסטורית של סאס הייתה עמוקה מאוד בדיונים על כפייה, אוטונומיה, הסכמה מדעת וזכויות מטופלים. גם מי שסבור, ובצדק, שטענתו החזקה מדי מכחישה את מציאותן של תסמונות פסיכיאטריות קשות, נאלץ להודות שהוא כפה על הפסיכיאטריה להתמודד עם העובדה שהיא הענף הרפואי היחיד כמעט שבו ניתן לעיתים להתערב בגופו ובחייו של אדם גם ללא הסכמתו. בהקשר זה, סאס היה פחות "אנטי-פסיכיאטר" במובן התרבותי, ויותר אידיאולוג פוליטי של גבולות הכוח הרפואי.

ארווינג גופמן: המוסד הטוטאלי ומחיקת העצמי

ארווינג גופמן, מן הסוציולוגים המשפיעים של המאה העשרים, הגיע לביקורת על הפסיכיאטריה ממסלול אחר לגמרי. הוא לא היה פסיכיאטר אלא חוקר אינטראקציה חברתית, טקסים יומיומיים וזהות. בשנות החמישים עבד כמדען אורח במסגרת ה־National Institute of Mental Health, וערך תצפית משתתפת בבית החולים סנט אליזבת'ס בוושינגטון. מניסיון זה צמח ספרו Asylums, מן הספרים המכוננים של הסוציולוגיה של הרפואה.

תרומתו המרכזית של גופמן הייתה המושג "מוסד טוטאלי". זהו מוסד שבו כל תחומי החיים – שינה, אכילה, רחצה, עבודה, פנאי ומשמעת – מרוכזים תחת סמכות אחת ובלוח זמנים אחיד. בית חולים פסיכיאטרי, כמו כלא או בסיס צבאי, מנתק את האדם מן העולם החיצון, מפרק את הרגליו הקודמים, מפקיע ממנו חפצים, פרטיות וזמן, ויוצר "קריירה מוסרית" חדשה של מטופל. לא במקרה, אחת התובנות החזקות של גופמן הייתה שהמוסד מייצר מחדש את אותן תכונות שהוא מייחס לחוליו: תלות, חוסר אונים, פסיביות ו"כרוניות".

החוויה הישירה שהובילה לכתיבת Asylums הייתה עבודת השדה של גופמן בסנט אליזבת'ס והמפגש המחקרי המתמשך שלו עם בית החולים הפסיכיאטרי כמוסד. עם זאת, בהמשך חייו פגש גופמן מקרוב גם את החולי הנפשי במישור הפרטי, כאשר אשתו הראשונה אנג'ליקה סבלה ממחלת נפש ושמה קץ לחייה ב־1964. אין זה מדויק לטעון שחווייתו האישית היא שהולידה את Asylums, שכן הספר קדם לאירועים אלה; אך מן הראוי לציין שהביוגרפיה המאוחרת שלו העניקה רובד מורכב יותר ליחסו לשיגעון. הביקורת על המוסד לא הייתה, ואינה צריכה להיות, שלילה של הסבל הנפשי עצמו. חשיבותו ההיסטורית של גופמן נעוצה בכך שחשף כיצד מוסדות טיפול עלולים להפוך את הזהות האנושית עצמה לחומר גלם של משמעת.

קן קיזי, קן הקוקייה ומעבר הביקורת מן האקדמיה אל התרבות

מעטים הטקסטים שעיצבו את דימוי הפסיכיאטריה בתודעה הציבורית כמו One Flew Over the Cuckoo's Nest. קן קיזי, סופר אמריקאי צעיר וסטודנט לכתיבה יוצרת בסטנפורד, לא הגיע אל הנושא מבחוץ. בסוף שנות החמישים הוא התנדב לניסויי חומרים פסיכואקטיביים במנלו פארק וטרנס' אדמיניסטריישן הוספיטל, במסגרת מה שיתברר מאוחר יותר כחלק מן ההקשר של MKULTRA, ועבד שם גם כעוזר לילה במחלקה פסיכיאטרית. החוויה הכפולה הזאת – גם כמתנדב לניסויים על תודעה וגם כמי שצפה מבפנים בשגרת המוסד – הייתה חומר הגלם לרומן שפרסם ב־1962.

קיזי לא היה הוגה שיטתי של אנטי־פסיכיאטריה, אך הוא העניק לה דימוי תרבותי חד ומזוהה. ברומן שלו, בית החולים הפסיכיאטרי נעשה אלגוריה של חברה ממושמעת, בירוקרטית, משפילה ומסרסת. האחות ראצ'ד היא לא רק דמות אלא עיקרון: סמכות קרה העטופה בשפה של טיפול. מקמרפי, מנגד, הוא גיבור של חיוניות, אי-ציות ומרד גברי, ובכך הופך את הסיפור לא רק לביקורת על פסיכיאטריה אלא גם לדרמה תרבותית על חופש מול משטר.

הסרט של מילוש פורמן מ־1975 הפך את הרומן למיתוס עולמי. פורמן, יוצר שבא מרקע של עימות עם משטרים סמכותניים, הדגיש בסרט את האלימות הבירוקרטית, את נזעי החשמל כעונש, ואת הלובוטומיה כסמל האולטימטיבי לשבירת הפרט. השפעת הסרט הייתה אדירה הרבה מעבר לאסתטיקה האמנותית שלו. הוא זכה ב"חמשת הגדולים" של האוסקר – סרט, בימוי, שחקן, שחקנית ותסריט מעובד – ובכך נכנס לפנתיאון הקולנועי. אך הישגו הגדול יותר היה תרבותי: הוא קיבע בתודעה הציבורית את בית החולים הפסיכיאטרי כמקום שבו כוח מדכא מתחפש לטיפול. מהרגע הזה, כל ויכוח ציבורי על פסיכיאטריה התנהל גם בצל האחות ראצ'ד.

עם זאת, כוחו של ״קן הקוקייה״ לא נבע מריק תרבותי. כבר קודם לכן, ובמקביל לו, נבנה רפרטואר קולנועי ותיעודי שהציג את הפסיכיאטריה המוסדית באור שלילי: The Snake Pit מ־1948 שימש מעין פרולוג מוקדם לביקורת על בית החולים; Shock Corridor של סמואל פולר מ־1963 הציג את המוסד הפסיכיאטרי כמרחב שבו ההבחנה בין שפיות לטירוף מיטשטשת; Titicut Follies של פרדריק וייזמן מ־1967 חשף בתיעוד ישיר את ההשפלה, הכפייה והאלימות במוסד פסיכיאטרי ענישתי; ו־Family Life של קן לואץ' ודיוויד מרסר מ־1971, בהשראת ר״ד לנג, המחיש כיצד משפחה, עבודה ופסיכיאטריה יכולות לחבור יחד בייצורו של "חולי" נשי ובהצדקת כפייה טיפולית.

לא כל היצירות הללו זכו לתפוצה, להשפעה ולמעמד המיתי של ״קן הקוקייה״, אך יחד הן בנו אוצר דימויים עקבי: הפסיכיאטריה לא כמרחב של חמלה מדעית בלבד, אלא גם כמנגנון של נרמול, השפלה והשתקה. צירוף נדיר זה של רומן מצליח, קולנוע עטור פרסים ודוקומנטריזם מוסדי חד-עין העניק לאנטי־פסיכיאטריה יתרון שאקדמיה לבדה אינה יכולה להשיג: הוא העביר את הדיון ממאמרים וכתבי עת אל הזיכרון הקולקטיבי ואל הרגש הציבורי.

ניסוי רוזנהאן: כשהביקורת קיבלה צורת ניסוי

בשנת 1973 פרסם הפסיכולוג דייוויד רוזנהאן ב־Science את המאמר On Being Sane in Insane Places, מן הטקסטים המשפיעים ביותר בתולדות הביקורת על הפסיכיאטריה. כוחו של המאמר נבע מכך שהוא לא הסתפק בהשערות פילוסופיות או בביקורת תרבותית, אלא הציג את עצמו כניסוי אמפירי ישיר בשאלת התוקף של האבחון הפסיכיאטרי.

לפי תיאורו של רוזנהאן, שמונה "מטופלים מדומים" בריאים – חמישה גברים ושלוש נשים, ובהם פסיכולוג, פסיכיאטר, רופא ילדים, ציירת ועקרת בית – פנו לשנים עשר בתי חולים פסיכיאטריים בחמש מדינות בארצות הברית. כל אחד מהם התלונן רק על סימפטום אחד: שמיעת קול. מעבר לכך, הם תיארו את חייהם האמיתיים באופן רגיל למדי. כולם התקבלו לאשפוז. שבעה אובחנו כסכיזופרנים ואחד במצב מאני דפרסיבי.

מרגע שהתקבלו, הפסיקו המטופלים המדומים לשקר. הם התנהגו באורח רגיל לחלוטין, סיפרו שאינם שומעים עוד קולות וביקשו להשתחרר. אלא שהמערכת לא פירשה את התנהגותם הנורמלית כראיה לבריאות אלא כחלק מן המחלה או כהפוגה בה. משך האשפוז נע בין שבוע לכמעט חודשיים, ובממוצע כשלושה שבועות. כאשר שוחררו, לא שוחררו כ"בריאים" אלא לעיתים תחת הניסוח "סכיזופרניה בהפוגה".

החלק החריף ביותר במאמר היה תיאורו של אפקט התיוג. פעולות יומיומיות, כגון כתיבת רשימות, המתנה במסדרון או פנייה לאיש צוות, פורשו מחדש דרך האבחנה. הפסיכיאטריה, טען רוזנהאן, אינה רק מגלה פתולוגיה אלא גם מייצרת משמעות פתולוגית סביב כל התנהגות מרגע שהודבקה תווית. באחד הקטעים הידועים יותר דיווח כי דווקא מטופלים אמיתיים חשדו בחלק מן המטופלים המדומים שהם עיתונאים או חוקרים, בעוד שאנשי הצוות לא זיהו אותם כמתחזים.

בשלב שני של המחקר הודיע רוזנהאן לבית חולים אחד שבקרוב ישלח אליו מטופלים מדומים נוספים. בפועל לא שלח איש. אף על פי כן, עשרות מטופלים אמיתיים זוהו בידי אנשי הצוות כחשודים בהתחזות. בכך ביקש רוזנהאן להראות לא רק את נטייתה של המערכת לאבחון יתר, אלא גם את העובדה שהציפייה עצמה ל"תרמית" משנה את האבחון.

ניסוי רוזנהאן השפיע עמוקות על הפסיכיאטריה משום שפגע בלב היומרה המדעית שלה: באמינות האבחון. גם אם בדיעבד הוטלו ספקות בחלק מפרטיו, וגם אם סוזנה קהלאן והיסטוריונים אחרים הצביעו על בעיות מהימנות בחומרי הארכיון, השפעתו ההיסטורית נותרה עצומה. הוא המחיש באופן חד את כוחו של התיוג, והוא תרם לאקלים שהוליד את מהפכת ה־DSM-III, שניסתה לשפר את מהימנות האבחנה באמצעות קריטריונים מפורשים ותיאוריים יותר.

מן האנטי־פסיכיאטריה אל רפורמה פסיכיאטרית: קופר, בזליה וה־DSM

סיפורה של האנטי־פסיכיאטריה אינו מסתיים בניצחון או בהפרכה. חלק חשוב מהישגה היה בכך שהפסיכיאטריה למדה ממנה. לא כל מבקר צדק, ולא כל רפורמה פתרה את הבעיה, אך קשה להכחיש שהביקורת כפתה שינוי. הומוסקסואליות הוצאה מן ה־DSM ב־1973. הלובוטומיה ותרדמת האינסולין ננטשו. מושגי האוטונומיה, ההסכמה מדעת וזכויות המטופל נכנסו עמוק יותר אל לב השיח הקליני והמשפטי. אשפוז כפוי הוגבל יותר בפיקוח ובחקיקה. ובזירה האבחונית, DSM-III ב־1980, בהובלת רוברט שפיצר, ניסה לענות במישרין על משבר האמינות שנחשף בין השאר בניסוי רוזנהאן.

דייוויד קופר תופס מקום מיוחד במעבר הזה מן הביקורת אל התנועה. הפסיכיאטר הדרום אפריקאי שפעל בלונדון היה לא רק אחד המבקרים החריפים של הפסיכיאטריה, אלא גם מי שהעניק למאבק את שמו הפולמוסי – "אנטי־פסיכיאטריה". עבודתו ב־Villa 21, יחידה ניסיונית לצעירים פסיכוטיים, ופעילותו סביב כנס Dialectics of Liberation וה־Antiuniversity of London, חיברו בין ביקורת פסיכיאטרית לבין פוליטיקה מהפכנית, תרבות נגד ואנטי ממסדיות. חשיבותו ההיסטורית הייתה אפוא כפולה: מחד גיסא הוא הקצין את הביקורת על עצם הלגיטימיות של המוסד הפסיכיאטרי; מאידך גיסא הוא המחיש כיצד ביקורת כזו יכולה להפוך לפרויקט חברתי ותרבותי רחב יותר.

גם רפורמות מוסדיות עמוקות יותר נולדו מתוך הביקורת. פרנקו בזליה באיטליה, למשל, הפך את הביקורת על בית החולים הפסיכיאטרי לתוכנית פוליטית של ממש. כרופא שפעל בגוריציה, בטריאסטה ובמוקדים נוספים, הוא טען כי ה״מניקומיום״ איננו רק אתר של טיפול כושל אלא מוסד שמייצר השפלה, ניכור ואי־חירות. דרך תנועת Psichiatria Democratica והרפורמה שזוהתה עמו הוביל בזליה למהלך שחולל שינוי עולמי: חוק 180 משנת 1978, ששם קץ להיגיון של בית החולים הפסיכיאטרי הגדול והאיץ את פיתוחם של שירותים קהילתיים חלופיים. חשיבותו ההיסטורית של בזליה איננה רק בכך שביקר את הפסיכיאטריה, אלא בכך שהצליח להפוך ביקורת מוסרית וחברתית לרפורמה משפטית ומוסדית בת קיימא.

עם זאת, גם כאן ההיסטוריה מורכבת. אל-מיסוד לא תמיד הוליד חירות ממשית; לעיתים הוא הוביל לנטישה, להומלסיות, למעבר אל הכלא או לחיים של הזנחה קהילתית. משום כך, מורשתה של האנטי־פסיכיאטריה התפצלה. חלקה נעשה רפורמי ומדינתי, חלקה שרד בתנועות של מטופלים ו״שורדים״, וחלקה הופיע מחדש בזרמים של ״פסיכיאטריה ביקורתית״ המבקשים לשמר את הביקורת על אבחון, כפייה ורדוקציוניזם ביולוגי בלי להכחיש את עצם קיומו של הסבל הנפשי.

במישור המושגי, הפסיכיאטריה המאוחרת נעה בזהירות רבה יותר מהמילה "מחלה" אל המילה "הפרעה". זהו לא שינוי סמנטי בלבד. הוא משקף הודאה אפיסטמית בכך שבמקרים רבים אין בידי הפסיכיאטריה סמן ביולוגי פשוט או מנגנון פתולוגי אחד לאחד. במובן זה, תשובתה הבוגרת של הפסיכיאטריה לסאס לא הייתה הכחשה יהירה של הביקורת, אלא ויתור חלקי על יומרת הוודאות. לא "אנו יודעים הכול", אלא "יש לנו תסמונות, דפוסים, מהלכים ותגובות לטיפול – ועלינו להחזיק בהם בענווה ובזהירות".

דיון: בין ביקורת לשלילה

הלקח המרכזי של ההיסטוריה הזאת איננו שהאנטי־פסיכיאטריה צדקה או שהפסיכיאטריה צדקה. שתי המסגרות החזיקו באמת חלקית ושגו כשהפכו אותה לאמת מוחלטת. האנטי־פסיכיאטריה צדקה כשהצביעה על זוועות מוסדיות, על סכנת התיוג, על האופי הנורמטיבי של חלק מן האבחנות ועל הנטייה של מקצוע רפואי בעל כוח משפטי לחצות את גבולותיו. היא שגתה כשהכחישה את עצם קיומן של מצוקות נפשיות קשות, וכשהפכה לעיתים את הפסיכוזה עצמה לשפה של התנגדות אותנטית.

הפסיכיאטריה, מצדה, צדקה כשהתעקשה שיש סבל נפשי ממשי, לעיתים משתק ומסכן חיים, שלא ניתן לצמצמו לסטייה חברתית או ליחסי כוח. אך היא טעתה כאשר שכחה שהכוח שנמסר לה איננו שקוף או טהור. היא טעתה כאשר נקטה טיפולים פולשניים ללא ביסוס מספיק, כשהפכה שונות אנושית לפתולוגיה, וכאשר זיהתה את "טובת החברה" עם טובת החולה באופן אוטומטי.

לפיכך, המסקנה החשובה ביותר איננה בחירה בין "בעד פסיכיאטריה" לבין "נגד פסיכיאטריה", אלא ניסוח של פסיכיאטריה מודעת לעצמה: פסיכיאטריה שיודעת שהקטגוריות שלה אינן חפות מתפיסות מוטות אמונות וערכים; שכפייה היא תמיד אירוע מוסרי חריג שיש לצמצם; שמוסדות טיפול יכולים גם לפגוע; ושחוסר אונים מקצועי, גם כשהוא עטוף בכוונה טובה, עלול להוליד פרקטיקות פסולות. במובן זה, ההיסטוריה של האנטי־פסיכיאטריה היא אחת המתנות החשובות ביותר שהביקורת החברתית העניקה לפסיכיאטריה: היא הזכירה לה שרפואה ראויה איננה רק יעילה יותר, אלא גם צנועה יותר, זהירה יותר וביקורתית יותר כלפי עצמה.

זוהי גם הסיבה שהדיון הזה נותר אקטואלי. הסכנות של תיוג יתר, של רפואת יתר, של צמצום מצוקה חברתית לקוד אבחוני ושל ביטחון מקצועי מופרז לא נעלמו. הן שינו צורה. אם במאה התשע עשרה הסכנה הייתה ״בית משוגעים״ עצום ומסוגר, הרי שבעידן הנוכחי הסכנה עשויה להיות רדוקציה ביולוגית מהירה, ניהול אלגוריתמי של סיכון, או רציפות טיפולית מקוטעת תחת שפה של קהילה. ההיסטוריה מלמדת אפוא לא רק כיצד הפסיכיאטריה שגתה, אלא גם כיצד עליה להישמר מן האפשרות לשגות שוב.

ביבליוגרפיה מורחבת וקישורים לאיתור המקורות

לצד כל פריט נוספו קישורי איתור ככל האפשר – DOI, מאגרי ספריות, Google Books, Google Scholar, אתרי מוציאים לאור או אתרים רשמיים.

א. מקורות יסוד, טקסטים ראשוניים ועבודות מכוננות

• American Psychiatric Association. (1980). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (3rd ed.). Washington, DC: American Psychiatric Association.
• American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.). Washington, DC: American Psychiatric Association.
• Basaglia, F. (1968). L’istituzione negata. Torino: Einaudi.
• Cooper, D. (1967). Psychiatry and Anti-Psychiatry. London: Tavistock Publications.
• Dix, D. L. (1843). Memorial Soliciting a State Hospital for the Insane. Boston.
• Esquirol, J.-E. D. (1838). Des maladies mentales considérées sous les rapports médical, hygiénique et médico-légal. Paris: J.-B. Baillière.
• Foucault, M. (1961/2006). History of Madness (J. Khalfa, Trans.). London: Routledge.
• Goffman, E. (1961). Asylums: Essays on the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates. Garden City, NY: Anchor Books.
• Laing, R. D. (1960). The Divided Self: An Existential Study in Sanity and Madness. London: Tavistock.
• Laing, R. D. (1961). Self and Others. London: Tavistock.
• Pinel, P. (1801). Traité médico-philosophique sur l’aliénation mentale, ou la manie. Paris.
• Rosenhan, D. L. (1973). On Being Sane in Insane Places. Science, 179(4070), 250–258.
• Szasz, T. S. (1961). The Myth of Mental Illness: Foundations of a Theory of Personal Conduct. New York: Hoeber-Harper.
• Tuke, S. (1813). Description of the Retreat, an Institution Near York, for Insane Persons of the Society of Friends. York.
• Wakefield, J. C. (1992). The Concept of Mental Disorder: On the Boundary Between Biological Facts and Social Values. American Psychologist, 47(3), 373–388.

ב. מחקר היסטורי, סוציולוגי ותאורטי

• Bayer, R. (1987). Homosexuality and American Psychiatry: The Politics of Diagnosis. Princeton, NJ: Princeton University Press.
• Conrad, P. (2007). The Medicalization of Society: On the Transformation of Human Conditions into Treatable Disorders. Baltimore: Johns Hopkins University Press.
• Crossley, N. (1998). R. D. Laing and the British Anti-Psychiatry Movement: A Socio-Historical Analysis. Social Science & Medicine, 47(7), 877–889.
• Decker, H. S. (2013). The Making of DSM-III: A Diagnostic Manual’s Conquest of American Psychiatry. Oxford: Oxford University Press.
• Freidson, E. (1970). Profession of Medicine: A Study of the Sociology of Applied Knowledge. New York: Dodd, Mead.
• Mayes, R., & Horwitz, A. V. (2005). DSM-III and the Revolution in the Classification of Mental Illness. Journal of the History of the Behavioral Sciences, 41(3), 249–267.
• Parsons, T. (1951). The Social System. Glencoe, IL: Free Press.
• Scull, A. (2015). Madness in Civilization: A Cultural History of Insanity. Princeton, NJ: Princeton University Press.
• Shorter, E. (1997). A History of Psychiatry: From the Era of the Asylum to the Age of Prozac. New York: Wiley.
• Wall, O. (2013). The Birth and Death of Villa 21. History of Psychiatry, 24(3), 326–340.
• Wall, O. (2018). The British Anti-Psychiatrists: From Institutional Psychiatry to the Counter-Culture, 1960–1971. Cham: Palgrave Macmillan.

ג. 1961, השמאל החדש ורוח התקופה

• Marcuse, H. (1964). One-Dimensional Man: Studies in the Ideology of Advanced Industrial Society. Boston: Beacon Press.
• Mills, C. W. (1960). Letter to the New Left. New Left Review, 5, 18–23.
• Students for a Democratic Society. (1962). The Port Huron Statement. Port Huron, MI.
• Sartre, J.-P. (1946). L’existentialisme est un humanisme. Paris: Éditions Nagel.
• Sartre, J.-P. (1960). Critique de la raison dialectique, tome I. Paris: Gallimard.

ד. ספרות, קולנוע ותיעוד

• Kesey, K. (1962). One Flew Over the Cuckoo’s Nest. New York: Viking Press.
• Forman, M. (Director). (1975). One Flew Over the Cuckoo’s Nest [Film]. United Artists.
• Fuller, S. (Director). (1963). Shock Corridor [Film]. Allied Artists Pictures.
• Litvak, A. (Director). (1948). The Snake Pit [Film]. 20th Century-Fox.
• Loach, K. (Director). (1971). Family Life [Film]. Anglo-EMI / Kestrel Films.
• Wiseman, F. (Director). (1967). Titicut Follies [Documentary film]. Grove Press / Zipporah Films.