בדידותו של הנוסע בזמן – בריאות נפש וחברה

על בדידות, זיכרון והאפשרות לערוך מחדש את סיפור החיים

ציפורי לילה

באפריל 2020, במהלך הסגר שהוכרז עקב מגיפת הקורונה , הוזמנתי לשאת הרצאה בזום בפני קהל של חובבי אמנות על אומן כלשהו על פי בחירתי. בחרתי באדוארד הופר, והבחירה לא הייתה מקורית. באותו שבוע ממש פורסמה בגרדיאן כתבה תחת הכותרת "כעת כולנו ציורים של אדוארד הופר". הופר זכה עוד בחייו, למורת רוחו, בכינוי "צייר הבדידות". באחד הראיונות המעטים והלקוניים מאוד שנתן אמר: "העניין הזה של הבדידות מיצה את עצמו". כמו בציוריו, נותרה הרגשה שהוא מנסה לומר משהו ובה בעת להתחמק ממנו. הציורים שלו שייכים לזאנר היפר-ריאליסטי, ובכל זאת יש בהם משהו אלביתי, חבוי בצללים. יונתן ג'ונס, כתב האמנות של הגרדיאן, סיכם כך:

בחרנו בבדידות המודרנית משום שרצינו להיות חופשיים. אולם כעת, כשניטלה מאיתנו חירותם של החיים המודרניים, מה נותר מלבד הבדידות?

"ציפורי לילה" של הופר הוא אחד הציורים המפורסמים ביותר במאה העשרים. נכתבו עליו מאמרי ניתוח וביקורת, נעשו בהשראתו סרטים ולא מעט פארודיות. אני עצמי משתמש בו מדי פעם כשאני מדבר על הקשר בין בדידות לאובדנות. בציור נוכחות ארבע דמויות, בניגוד לציורים רבים של הופר שבהם דמות אחת או שתיים, אבל דווקא מערך דמויות זה מדגיש את האוירה הקרה. חוויית הבדידות אינה נובעת ממיעוט אנשים אלא מאופן העמדתן של הדמויות במרחב משותף, מנוכר ובלתי מתקשר; מן הזכוכית החוצצת בין הצופה להן; ומן המתח בין האור הקר לאפלה ולריקנות שאופפים אותו.

הופר העריץ את המינגוויי, ומעריצים של השניים מתווכחים מאיזה סיפור הוא שאב השראה לציור. יש המצדדים בסיפור "הרוצחים", המתרחש בקפיטריה דומה לזו שבתמונה. אני נוטה לראות קשר ל"מקום נקי מואר היטב", שכמו התמונה שואב אותנו אל חוויית בדידות קיומית ומוכרת עד כאב. כך זה הולך:

השעה מאוחרת, וכל הלקוחות עזבו את בית הקפה חוץ מזקן אחד, חירש ומעט שיכור. שני מלצרים משוחחים עליו:

— בשבוע שעבר הוא ניסה להתאבד. — למה? — הוא היה מיואש. — ממה? — מכלום. — איך אתה יודע שזה מכלום? — כסף יש לו מלא.

הסיפור נמשך כשיח בין שני המלצרים: הצעיר, שממהר הביתה אל אשתו הצעירה, והמבוגר, שרואה בזקן האובדני בבואה של עצמו.

— אנחנו שני מינים שונים, אמר המלצר המבוגר. זאת לא רק שאלה של נעורים וביטחון עצמי, למרות ששני אלה הם דברים יפים מאוד. כל לילה לא מתחשק לי לסגור וללכת הביתה, כי אולי יש מישהו שצריך את בית הקפה. — אומברה, יש בודגאס שפתוחים כל הלילה. — אתה לא מבין. זה בית קפה נקי ונעים. הוא מואר היטב. האור טוב מאוד, ועכשיו גם יש את הצל מהעלים.

אחרי הסגירה מנסה המלצר המבוגר להתיישב בבר כלשהו, והדבר תוקף אותו שם:

מה הפחיד אותו? זה לא היה פחד וגם לא התקף חרדה. זה היה כלום, שהוא הכיר טוב מאוד. כל זה היה כלום ובן אדם הוא גם כן כלום. זה כל מה שזה, ומה שצריך זה רק אור, ומידה מסוימת של ניקיון וסדר. יש אנשים שחיים בתוך זה ולא מרגישים את זה אף פעם. אבל הוא ידע שהכול נאדה, ועוד נאדה ועוד נאדה.

דורקהיים ומורקמי

הקשר בין בדידות לאובדנות מובן לנו אינטואיטיבית, אך מי שביסס אותו לראשונה במחקר היה הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים ב-1897. דורקהיים טען שההתאבדות, אותה אנו נוטים להבין כהתרחשות תוך נפשית, אינה תופעה אישית אלא חברתית: היא נובעת ממבנה החברה, מן הערכים החברתיים ומרמת הלכידות. הוא הרחיק לכת וטען שאין טעם להבין אותה על רקע הפסיכולוגיה של היחיד, והציע לראותה כתוצאה של כוחות חברתיים — הוא השתמש במונח אילוצים חברתיים — הפועלים על האדם. מצב התודעה המוביל להתאבדות הוא, לשיטתו, מצב של תודעה קולקטיבית, השונה מתודעת היחיד ומחוויותיו הפרטיות. מכאן צמח גם המונח אנומיה: מצב של התערערות האילוצים החברתיים, שבו הכללים משתנים, הנורמות מיטשטשות והמסגרות מתפרקות.

תפיסתו של דורקהיים, שהיא הניסיון המחקרי הרציני הראשון להסביר התאבדויות, זכתה לחשיבות רבה ומאידך גם לביקורת רבה, שהיתה קשורה לכך שהמונחים "אינטגרציה חברתית" ו"רגולציה חברתית" לא הוגדרו בבהירות. עם זאת, עד היום ברור שתפיסות של מטרה, משמעות וטעם בחיים קשורות קשר הדוק לתחושת השייכות החברתית של הפרט, ולשתיהן קשר הדוק לסיכון האובדני.

המחשה ספרותית אחרת אני מוצא אצל הרוקי מורקמי, בספרו "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו":

מחודש יולי בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה ועד לחודש ינואר של השנה שלאחריה, צקורו טזאקי חי כמעט אך ורק במחשבות על המוות. באותה תקופה גם מלאו לו עשרים, אבל לציון הדרך הזה לא הייתה בעיניו שום משמעות. באותם ימים, קטיעת חייו נראתה לו טבעית והגיונית מכל דבר אחר. מדוע לא עשה את הצעד האחרון הנדרש? את הסיבה לכך אינו יודע בוודאות גם עתה.

מה שהניע את צקורו אל המוות היה ברור לגמרי: יום אחד נאמר לו פה אחד, בידי ארבעת חבריו הקרובים, שאינם רוצים לראותו עוד ואינם רוצים לשמוע ממנו. באופן מוחלט, פתאומי, ובלי מקום לפשרה. הוא לא הצליח להעלות בדעתו סיבה אחת מדוע היה עליו לקבל הודעה צורבת שכזאת, והוא גם לא העז לשאול.

מגפת הבדידות

התהפוכות המטורפות שעבר עולמנו בשנים האחרונות כמעט השכיחו את מגפת הקורונה שפקדה אותנו לפני כשש שנים, ואשר כפתה שינויים חסרי תקדים בהתנהגות החברתית ותקופות של ריחוק חברתי. הקורונה חידדה מגמת ריחוק וניכור שלא החלה רק בה, ובוודאי שלא הסתיימה לאחר שחלפה. אולם היא הפנתה את תשומת הלב לעוצמת השפעתה של הבדידות. כמו בכל מצב של איום המוני תוארו גם תופעות חיוביות: סולידריות, אלטרואיזם, תמיכה הדדית. אבל במקביל ראינו, ואנחנו מוסיפים לראות בכל העולם, תופעות קשות של קיטוב, עוינות, התבדלות וחוסר אמון. התמהיל בין הגברת הלכידות לבין הפרגמנטציה נטה אז, וגם היום נוטה בבירור לכיוון השלילי.

על פי מדדים רבים, בני האדם נעשים בודדים יותר: שיעור המדווחים שאין להם אף קשר אנושי קרוב גדל בממדים עצומים, וכחמישית מן האוכלוסייה במערב מגדירים את הבדידות כחלק מרכזי מן היומיום שלהם. עוד ב-2017 הכריזה ממשלת בריטניה על הבדידות כאחד האתגרים הגדולים של בריאות הציבור בזמננו ומינתה "שרת בדידות"; תפקיד דומה קיים ביפן. בריטניה בולטת בקיומה של אסטרטגיה לאומית ובהקצאת משאבים לתוכניות ייעודיות, אך אינה יחידה. ויווק מרתי, הרופא הראשי של ארצות הברית, הקדיש לנושא ספר שלם.

המחיר הבריאותי אינו מטאפורי. מטא-אנליזה רחבה בהובלת ג'וליאן הולט-לונסטד מצאה שבדידות ובידוד חברתי קשורים בעלייה של כ-26% בסיכון לתמותה מוקדמת. בדידות ממושכת קשורה להתמכרויות, לאלימות, להפרעות שינה, לדיכאון ולחרדה, לתזונה ולאורח חיים לא בריאים. ויש לה גם השפעה הרסנית ישירה: היא משנה את מבנה המוח ואת תפקודו, לרבות פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי. הבדידות היא מחולל מחלה הראוי להגדרה בפני עצמו בספרי הרפואה, הגדרה שעדיין בחיתוליה.

רוב בני האדם חווים בדידות מפעם לפעם, וחלק לא קטן מאיתנו חווים בדידות קשה ומתמשכת. לא כולם חווים אותה באותה מידה ובאותו אופן, ויש שכמעט אינם חווים אותה כלל. אבל אי אפשר להצביע על סוג של בני אדם, ולא על מבנה אישיותי, המוגנים מפניה. הבדידות אינה נחלתם של אנשים מודרים בשולי החברה, של אינטרוברטים או של בעלי כישורים חברתיים פגומים. היא בעיה של כולנו.

ראוי להבחין בין בדידות — loneliness — שהיא החוויה הסובייקטיבית של חסך בקשר בין-אישי, לבין לבדוּת — solitude — מונח שמשמעו הימצאות לבד: מצב אובייקטיבי, שלעיתים קשור בבדידות ולעיתים קרובות הוא חיובי ואף רצוי. הבדידות אינה נמדדת במספר הקשרים שיש לנו. היא מתעוררת גם כשקשרים קיימים, אך הם אינם מספקים את הצורך במשמעות, בחיבור ובשייכות. אפשר להבחין בין בדידות אמוציונלית, שהיא כמיהה לקשר אינטימי; בדידות התייחסותית או חברתית, שהיא צורך בחברויות איכותיות ובתמיכה; ובדידות קולקטיבית, שהיא צורך בקהילה וברשת בעלת מטרות ותחומי עניין משותפים. מחסור בכל אחד מהם עלול לגרום לתחושת בדידות, וסיפוקו של אחד אינו נותן מענה לאחרים. אפשר לחיות בקשר זוגי מספק ותומך ולחוש חסר מכאיב בחברים או בקהילה.

כאב חברתי

הבדידות היא סוג של פגיעה חברתית, וחווייתה היא סוג של כאב. וזו אינה מטאפורה.

חוויות חברתיות שליליות — התעלמות, הדרה, ניכור, נטישה — מעוררות פעילות באותם מרכזים מוחיים המופעלים בעת כאב פיזי. המחקר אף מצא שתרופות נוגדות כאב כמו אקמול משפיעות על הכאב החברתי בדומה להשפעתן על הכאב הגופני. וזו תופעה אוטומטית, בלתי מודעת ובלתי נשלטת: בניסויים בהם נחשפו נבדקים לחוויה מלאכותית של דחייה, גם כאשר ידעו שמדובר בסימולציה, הם דיווחו על עוצמת הכאב – ומרכזי התגובה לכאב במוח הראו פעילות מוגברת – בעוצמה משמעותית ממש כמו בדחייה אמיתית.

הדבר עולה בקנה אחד עם ההיגיון האבולוציוני. אנחנו בעלי חיים "סופר-חברתיים", והאבולוציה פיתחה בנו צורך אוניברסלי ומתמיד בזולת. בני אדם אינם יכולים לשרוד כפרטים וכמין ביחידות, לא בסוואנה הפליאוליתית ולא בסביבה העירונית המודרנית; שיתוף הפעולה בין פרטים הוא הבסיס לקיום ולציוויליזציה. הצורך לשתף פעולה הוליד מנגנוני תפקוד חברתי, שהלכו והשתכללו עד שהגיעו למורכבות שהלכה והתפתחה לכדי מכלול התבונה האנושית. היכולת החברתית הולידה את היכולת השכלית: איננו חברתיים משום שאנחנו נבונים, אנחנו נבונים משום שאנחנו חברתיים.

וכשם שכאב הוא איתות לכך שמשהו בגוף אינו תקין, וכשם שפחד וחרדה הם אותות רגשיים המזהירים אותנו מפני איום, כך הבדידות היא איתות לכך שהשייכות החברתית נמצאת בסכנה , איתות שנועד לדחוף אותנו לפעולה שתגביר את קרבתנו לאחרים. כמו הכאב, כמו הרעב, כמו כל כמיהה, היא מניעה אותנו לפעול מעבר לאינטרס העצמי. כשם שמנגנון ההתקשרות בילדות מאפשר ויסות של עוררות רגשית באמצעות קרבה, כך החיבור הבין-אישי בבגרות מאפשר ויסות של תפקודי העצמי באמצעות מערכות יחסים. הכאב שאנו חשים בהיעדר חיבור הוא תכונה מולדת.

הוא גם כלי מרכזי בשמירה על הסדר החברתי, ואמצעי לאכיפת כוחה של הקבוצה על הפרט: גזירת חרם, למשל, היא צורת ענישה אכזרית ואפקטיבית.

מלכודת הבדידות

אולם הבדידות אינה מעוררת רק מוטיבציה להתחבר. חיבורים לא זהירים עלולים לסכן אותנו, ולכן פיתחנו לצידה מנגנוני זהירות כלפי חיבורים מפוקפקים. אצל מי שנפגע עמוקות, או פעמים חוזרות, ואצל מי שסבל מבדידות ממושכת, מנגנוני הזהירות הופכים הרסניים. מתעורר תהליך דו-פאזי: מצד אחד דחף לקרבה, ומצד שני ריחוק שהבדידות מייצרת, ובאופן פרדוקסלי מגבירה בו את עצמה.

ג'ון קסיופו מאוניברסיטת שיקגו, מן החוקרים החשובים בפסיכולוגיה ובנוירוביולוגיה של הבדידות, שנפטר בטרם עת ב-2018, מצא שהבדידות פוגעת בתפקודים הניהוליים ומטה אותנו להעדיף סיפוקים מיידיים על פני תגמול עתידי. היא מגבירה את הקשב לגירויים חברתיים — כשם שאנחנו נמשכים לשלט של מקדונלד'ס כשאנחנו רעבים — ובד בבד מחדדת עוד יותר את הדריכות לאפשרות הדחייה. אפשר לומר שהבדידות מטרימה אותנו לחוויה של דחייה, וזו הופכת לנבואה המגשימה את עצמה.

לעיתים קרובות היא אינה מציגה את עצמה בשמה. היא מופיעה ככעס, כעצב, כניכור, כעוינות. היא קשורה קשר אינהרנטי לבושה ולסטיגמה: קשה להודות בה, ובעיני אחרים היא נתפסת לא פעם כביטוי לכישלון, לחוסר הצלחה, לחוסר ראויוּת. היא יכולה להיות תוצאה של דחייה חברתית, ובו-זמנית אחד הגורמים לדחייה כזאת. אנשים הסובלים מבדידות חמורה חשים מאוימים עד כדי כך שהם עסוקים ללא הרף בשמירה על ביטחון רגשי כלשהו, ורמת הדריכות שלהם כלפי פגיעה חברתית מעסיקה אותם עד שנותרת בהם מעט מאוד אנרגיה רגשית לחוש אמפתיה או דאגה לזולת. משום כך הם מתנהגים בצורה פחות פרו-סוציאלית, וכך גדל הריחוק ומצטמצמת יכולת ההתקשרות.

לכל אחד מאיתנו רמת פגיעוּת משלו. אנו יורשים מהורינו מידה מסוימת של צורך בשייכות — המתבטאת גם ברגישות לכאב של הדרה — כשם שאנו יורשים מבנה גוף ורמת אינטליגנציה, ולסביבה השפעה מכרעת על מתי וכיצד יתבטא המטען הזה. הנטייה האינדיבידואלית פועלת כמין תרמוסטט, שמדליק ומכבה אותות מצוקה בהתאם למידה שבה הצורך בחיבור מסופק.

מה שקורה לעצמי

עד כאן הזכרתי את המחיר הבין-אישי והחברתי. הבדידות גובה מחיר כבד גם במישור של תפקודי העצמי.

העולם החברתי מעצב את תפיסת עולמנו ואת תפיסתנו העצמית. האופן שבו התנהלנו לאורך חיינו עם אנשים אחרים קובע במידה רבה מי אנחנו כיום. חוויית החיבור החברתי היא מן המתגמלות שיש: היא מפעילה את מערכת התגמול המוחית, ולה יש תפקיד מרכזי בתהליכי למידה והיא מגבירה את פעילותן של מערכות הוויסות הרגשי הפועלות באמצעות דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין. החיבור עם הזולת נחוץ לנו לצורך איזון פיזיולוגי ורגשי. אנשים בודדים חווים קושי ניכר בוויסות עצמי, שהוא כשלעצמו חיוני להתמודדות עם הדרישות והלחצים המתעוררים במערכות יחסים. קושי בוויסות מגביר את פגיעותנו לגורמי דחק מכל הסוגים ומפחית את יכולת ההתאוששות הרגשית באמצעות הרגעה עצמית או שינה.

אחד האמצעים החשובים בהתמודדות עם בדידות הוא היכולת לחמלה עצמית — היכולת לעמעם מהלומות רגשיות הנספגות מאחרים: ביקורת קשה, שיפוטיות, זלזול, השפלה. היא מאפשרת לצמוח מתוך כאב במקום להיות מוכרע בידיו. אלא שהבדידות פוגעת גם כאן: היא מנתקת אותנו לא רק ממקורות בין-אישיים לנחמה, אלא גם ממקורות לאשרור עצמי, ולכן היכולת לשמר דימוי עצמי סביר נוכח פגיעה חברתית מצטמצמת מאוד.

הפגיעה עמוקה עוד יותר. פגיעה חברתית, ובדידות לסוגיה, פוגמות ביכולת הרפלקציה העצמית: ביכולת לראות את עצמנו, ולהיות מודעים לעצמנו כסובייקט וכאובייקט. הרפלקציה היא מרכיב מרכזי במה שמכונה סובייקטיביות, או בלשון המקובלת היום, "העצמי". והיכולת לרפלקציה עצמית אינה מתפתחת בחלל ריק: היא נבנית ומתוחזקת בהקשר בין-אישי, מתוך אינטראקציה עם אחרים. החלוקה בין תוך-נפשי לבין-אישי אינה מייצגת באמת תפקודים נפשיים נפרדים. ההבנה העצמית וההבנה החברתית שזורות זו בזו.

השזירה הזאת אינה מטאפורה ואינה מקרה. יש לה מצע מוחי משותף, ובו מתברר מדוע פגיעה בשייכות פוגעת בעצמי, ומדוע דווקא משם עשויה לצמוח האפשרות לתקן.

רשת ברירת המחדל

בעשרים השנים האחרונות גובר העניין במערכת מוחית הקרויה רשת ברירת המחדל — Default Mode Network. זוהי מערכת של אזורים במקומות שונים במוח, הפועלים יחד כאשר המוח נמצא "במנוחה", או ליתר דיוק, כשאינו עסוק במטלה מוגדרת ואינו ממוקד בעולם החיצוני. המוח, כמובן, אינו נח; הוא ממשיך לפעול באנרגטיות רבה. כשאיננו "עושים כלום", הוא עובר מיד לחשיבה אינטרוספקטיבית: מחשבות על עצמנו, עיסוק בעולם הפנימי. כשאנחנו חוזרים למטלה חיצונית, רשת ברירת המחדל מפחיתה את פעילותה ואזורים אחרים נכנסים לפעולה. וברגע שהמשימה נפסקת, אנחנו שבים אל המחשבות הספונטניות, הנודדות, הדומות לפעמים לחלומות בהקיץ — המחשבות המתייחסות לעצמנו.

לרשת הזאת תפקיד מרכזי בהתאמה התפקודית וההתנהגותית שלנו. היא בונה תסריטים, עורכת חזרות מנטליות, משווה בין מצבים אפשריים. החלק האינטואיטיבי של קבלת ההחלטות מתבסס כולו על פעילותה. ולצד זאת היא מאפשרת לנו לתפוס את הזולת מתוך הפרספקטיבה שלו — מנטליזציה ותיאוריית התודעה (TOM). זוהי המערכת המאפשרת לנו מגע עם תוכן רגשי וחברתי.

כאן, ברמה המוחית, מתרחשת נקודת המפגש: המערכת שבה אנחנו נעים בזמן היא אותה מערכת שבה אנחנו פוגשים את הזולת. הנסיעה בזיכרון ובדמיון והחיבור הבין-אישי אינם שני כישורים נפרדים שהמוח מפעיל ״במקרה״ באותו מקום. הם אותו כישור.

ולכן הפגיעה בשדה הזה היא פגיעה כפולה. הבדידות אינה רק מרחיקה אותנו מאחרים; היא פוגעת בכלי שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו.

הזיכרון האוטוביוגרפי והזהות הנרטיבית

ב-1972 הבחין אנדל טולבינג מאוניברסיטת טורונטו בין שני סוגי זיכרון: הזיכרון הסמנטי, היכולת לאחסן מידע כללי, והזיכרון האפיזודי, היכולת לאחסן ולאחזר התנסויות, אירועים וחוויות מן העבר. ההבחנה התבססה גם על ממצאים קליניים אצל פגועי ראש, ששכחו כליל את חוויות עברם בעוד הידע הכללי, הסמנטי, נותר תקין.

טולבינג טען שהיכולת המנטלית לנוע אחורה וקדימה בזמן ייחודית לבני אדם, ושהיא הבסיס למה שכינה תודעה אוטו-נואטית: מודעות המאפשרת לנו לחוות את עצמנו בזמנים סובייקטיביים שונים ולנוע בתודעה ביניהם — לדמיין את עצמנו בעבר באמצעות הזיכרון, ובעתיד באמצעות הדמיון.

זיכרון הוא, לכאורה, תהליך של שימור מידע לאורך זמן. בדומה לזיכרון, גם הצילום הוא תהליך של קיבוע ושימור. אחת הסיבות החשובות לכך שאנחנו מצלמים היא הרצון לקבע דימויים; בצלמנו אנו מתגברים על חמקמקותו של הזמן ומייצרים לעצמנו שביל שיאפשר בעתיד גישה חזרה אליו. אם תרצו, שביל פירורי הלחם של הנזל וגרטל: סימני דרך שיאפשרו לנו לשוב אל העולם שחלף. אנחנו זקוקים להם משום שאנחנו נמצאים כל העת במסע מנטלי בזמן. העולם הפנימי שלנו נע בלי הרף בין העבר לעתיד, והמסע הזה מעצב אותנו, את ההווה שלנו ואת העתיד.

אנחנו נוטים לתפוס את זיכרונות העבר כקבועים, כמו תצלום או סרט. למעשה הם דומים יותר למסמך במחשב: בכל פעם שאנחנו פותחים אותם, קיימת האפשרות לערוך ולשנות. כל מידע חדש הנקלט בזיכרון עשוי לעצב אותו מחדש, ויהיה קשה מאוד להבחין מה נזכר מן המקור ומה השתנה בדרך.

הקידוד בזיכרון אינו רישום נייטרלי. הוא מאופיין בעדיפות של רשמים על פני מידע: מה שחווינו והרגשנו נזכר טוב יותר מן הפרטים העובדתיים. אנחנו זוכרים מידע הומני, מידע על אנשים, טוב הרבה יותר ממידע שאינו הומני. ואנחנו זוכרים היטב את המימד החברתי: מה נאמר לנו, כיצד העריכו או דחו אותנו, האם האשימו או הודו לנו, כיצד הרגשנו והגבנו. פרטי מידע עובדתיים אחרים נקלטים הרבה פחות, אם בכלל.

למסע בזמן, אם כן, מימד חברתי מובהק. הוא מעצב את זיכרונותינו כנרטיבים — סיפורים שאנחנו מספרים לקהל כלשהו, חיצוני או פנימי — והסיפור מעוצב בהתאם לצרכינו החברתיים: האם אנחנו מרגישים צורך להיות ראויים לחמלה, להערצה, האם אנחנו מצויים בעימות או בתהליך של פיוס. הפיכת העבר לנרטיב מייצרת את הזהות הנרטיבית שלנו: אותו אני שצופה אל העתיד תוך כדי הסתכלות בעבר.

למרבית בני האדם יש הטיות קוגניטיביות אופטימיות ביחס לעתיד. אנחנו מצפים לשמוח, להתרגש, להצליח. אנחנו מפעילים כמובן שיפוט מאוזן הלוקח בחשבון איומים וסיכונים, אך אם איננו סובלים מחרדה או מדיכאון, מאזן הציפיות מוטה לחיוב. כדי לייצר לעצמנו נתיב בטוח לעתיד, איננו יכולים לשחזר את העבר כמות שהוא: הסיפורים שאנחנו בוחרים עוברים סינון, ולעיתים קרובות תיקון. אנחנו חיים את סיפור חיינו ומייצרים בו עלילה קוהרנטית; וכדי שהעצמי הנרטיבי יהיה מקובל ורצוי, אנחנו נדרשים לתקן את העלילה, לתת לה לעיתים סוף חדש ותוצאות חיוביות יותר משהיו במציאות. אנחנו משליכים את סיפור העבר אל העתיד, והעבר הופך למפת דרכים ראויה לשימוש במסע הבא.

לכך משמעות בולטת בקבלת החלטות. חלק מזערי מהחלטותינו מתקבל בתהליכים רציונליים ולוגיים. אילו נאלצנו להסתמך על התפקודים הניהוליים בלבד, היינו במצב בעייתי: שיקול רציונלי הוא תהליך ארוך ועתיר אנרגיה של עיבוד מידע, ולגבי רוב ההחלטות אין בידינו די מידע, ובעיקר אין לנו כלים מוצלחים לעבדו ולנתחו. אנחנו נשענים על סכמות, על תבניות המופעלות ברשת ברירת המחדל, ועל הנרטיבים הזמינים שנערכו מתוך זיכרונות העבר.

נוסטלגיה

נוסטלגיה היא צורה סלקטיבית של היזכרות אוטוביוגרפית. כיום אנו משתמשים במונח לתיאור זיכרונות המעוררים געגוע והתרפקות. במקורה היא נחשבה למחלה.

ב-1688 כתב סטודנט שווייצרי לרפואה בשם יוהנס הופר עבודת גמר על החיילים השווייצרים ששימשו כשכירי חרב הרחק מבתיהם, ותיאר מחלה קשה שחלקם לוקים בה, עד כדי חוסר תפקוד וסכנת חיים. הוא כינה אותה נוסטלגיה, מילה שמקורה יווני, הלחם של "שיבה" ו"כאב". גם במאה התשע-עשרה, בצרפת, עדיין נחשבו הגעגועים לבית לגורם הסבל והחולי.

אולם בהמשך, התפיסה התהפכה. ככל שמתברר ערכה החיובי של הנוסטלגיה, מתברר גם שהגעגועים לא היו הגורם לסבל, אלא ניסיון של המוח לרפא את עצמו.

קונסטנטין סדיקידס מאוניברסיטת סאות'המפטון וקליי רוטלדג' מצפון דקוטה הם מן הכותבים הבולטים בתחום. הם מתארים חוויה מתוקה-מרירה: נטייתנו להיזכר באירועים חיוביים, כשגם הם אינם משקפים את העבר בדיוק היסטורי אלא את הרשמים המעובדים שלנו ביחס אליו. ההיזכרות הנוסטלגית מענגת, מנחמת ומרגשת, אך היא תמיד מהולה בצער על מה שהיה ואיננו עוד.

זיכרונות אוטוביוגרפיים, ובעיקר נוסטלגיים, הם משאב נפשי מועיל. הנוסטלגיה פועלת בכמה מישורים, וכולם מתלכדים סביב ציר אחד: גיוסו של העצמי החברתי.

היזכרות נוסטלגית משמשת מרכיב בפיתוח העצמי הנרטיבי, ומחברת את מרכיבי הזהות שלנו לאורך הזמן לכדי היסטוריה עצמית. היא רגש פרו-חברתי: היא מקרבת ומחברת אותנו לאחרים, ומהווה בסיס לחיבורים: להורים, לקשרי הילדות והנעורים, לקבוצות שאליהן אנו יכולים להשתייך בהווה על בסיס נרטיבים משותפים. היא מגבירה את תחושת הקרבה ואת המוטיבציה להתחברות, משפרת את הקוגניציה החברתית ואת יכולת המנטליזציה, וקשורה ברגשות חברתיים רכים: חמלה, אמפתיה, אלטרואיזם. היא אף מגבירה את היכולת לשקם מערכות יחסים ולפתור בעיות בקשרים בין-אישיים. היא אמצעי יעיל להתמודדות עם אובדן, החמצה ותסכול, ומספקת פרספקטיבה מרחיבה לחוויה הקיומית. היא מעודדת הבנה עצמית ומסייעת בחיפוש משמעות. והיא מעלה את הערך העצמי: מגבירה אופטימיות ואקטיביות, מוטיבציה להשגת מטרות, חמלה עצמית ויכולת ויסות רגשי.

יש שהגדירו את הנוסטלגיה כמין מייצב נפשי. כאשר אנחנו עצובים, מובסים או מאוימים, כאשר אנחנו סובלים מכאב חברתי, היא משמשת משקל נגד המאפשר התמודדות ושיקום של הפגיעה.

המחקר מצא שהיזכרות נוסטלגית ממתנת את השפעותיה השליליות של תחושת הבדידות. היא לא רק משפרת את מצב הרוח; היא פועלת כנגד המנגנון עצמו. היא ממתנת את הדריכות לדחייה, מרגיעה את תגובת הדחק, ומשיבה לתודעה את הראיה שהיינו שייכים. הבדידות משכנעת אותנו שתמיד היינו לבד; הנוסטלגיה מציגה, מתוך הארכיון, ראיות לסתור זאת.

לצד הנוסטלגיה הקשורה להיזכרות אוטוביוגרפית יש להזכיר צורות נוסטלגיה המתקיימות מעבר לעצמי. נוסטלגיה קולקטיבית, התרפקות על זיכרון משותף ומאחד, מתבססת על הצורך בשייכות ובתחושת ה"אנחנו", ומשמשת לגיבוש זהות משותפת, לכידות ונאמנות קבוצתית. החברה משתמשת בכוח המשיכה של רגשות נוסטלגיים המוטבעים בנו כייצוגים מנטליים שלה, ומייצרת תזכורות באמצעות חגים, אירועים וטקסים.

הצורך בשייכות והתגמול שאנו חשים בהתרפקות על עבר מיתולוגי מתקיימים גם בהעברה היסטורית ובין-דורית, ואנחנו יכולים להשתמש בנרטיבים שנמסרו לנו בדרך זו באופן דומה לשימוש שאנו עושים בנרטיב האוטוביוגרפי. אפשר לטפח רגשות נוסטלגיים כלפי מרכיבי תרבות של תור זהב כלשהו: מוזיקת הסווינג, שירי שנות השישים, למשל, וגם כלפי אירועי חיים מכוננים של הדורות הקודמים, ככל שנחשפנו אליהם באופן שעורר בנו התרשמות ישירה ועמוקה. לתופעה הזאת אני מבקש לקרוא נוסטלגיה עקיפה – vicarious nostalgia. היא נראית לי האזור הפורה ביותר, ואולי הנחקר פחות מכולם. הזיכרון שנמסר לנו נכנס לאותו ארכיון, מזין את אותה רשת, ומוצג כראיה באותו בית משפט פנימי. אדם הנזכר בסבו אינו נזכר בעצמו, ובכל זאת הוא נזכר שהיה שייך.

המסע כטיפול

הגם שעדיין אין מתודולוגיה טיפולית סדורה לשימוש במסע מנטלי בזמן כאמצעי להקלה על בדידות ועל קשיים נפשיים אחרים, נראה כי זו גישה בעלת פוטנציאל מבטיח.

הנחת היסוד לגישה זו היא הנוירופלסטיות: למוח יכולת בלתי נדלית להשתנות ולהתארגן מחדש בהתאם להתנסויות ולדרישות. אחת הדרכים החשובות שבהן היא באה לידי ביטוי היא בשינוי המתמיד שעוברים הקשרים בין תאים, מעגלים ורשתות. קשרים מתעצמים או נחלשים, מסתעפים או מצטמצמים, לפי הצורך; המוח מגייס ומפטר את עובדיו, נוירונים וסינפסות, בהתאם לדרישות השוק. הטיפול, על כל סוגיו, הוא אחת הדרכים שבהן ניתן להשפיע על התהליכים האלה. זהו, בקליפת אגוז, הבסיס לפסיכותרפיה מבוססת נוירוביולוגיה: ויסות מחדש של רשתות מוחיות.

הבדידות פוגעת ברשת שבה נבנה העצמי הנרטיבי, ונראה כי שם צריכה ההתערבות לפעול. טיפול בגישה של מסע מנטלי בזמן, תוך שימוש באמצעים מנמוניים, כמו תמונות מן האלבום האישי והמשפחתי, יכול לסייע בעריכה עדכנית של העצמי הנרטיבי.

בטיפול כזה, התצלום פועל לא רק כתיעוד, אלא כמפתח. בשפת המחקר זהו שחזור הקשרי: הצגתו של גירוי מן החוויה המקורית מפעילה מחדש את הייצוגים שהיו פעילים בשעתה. התמונה אינה מזכירה את הזיכרון, היא פותחת אותו. וזיכרון שנפתח הוא זיכרון הניתן לעריכה (במונחים נוירוביולוגיים: רה-קונסולידציה).

מה שנעשה בטיפול אינו עיוות או זיוף של העבר ואינו עידוד לחשיבה חיובית. נעשה שימוש באותה פעולת ״עריכה״ שהמוח עורך בכל פעם שהוא פותח זיכרון, אלא שהפעם היא נעשית במודע, בנוכחות אדם אחר, המלווה את תהליך ההיזכרות ומסייע בהתבוננות מחד ובעיצוב המשמעות מאידך. התבוננות משותפת מייצרת מרחב שבו אפשר לשאול את השאלות שהבדידות חסמה: מי היה שם. מי הביט בי כך. מה סיפרתי לעצמי מאז על מה שקרה, ומה עוד אפשר לספר.

מבחינה זו, השימוש שאנו עושים בצילום ככלי טיפולי — בפוטותרפיה — יכול להיחשב כחלוץ המקדים את זמנו.

המסע המנטלי שלנו בזמן מחזיר אותנו שוב ושוב למקומות, להתרחשויות, לאנשים. הוא מחדד תחושות של החמצה, חרטה, חוסר שייכות ואובדן. אבל הוא יכול לכלול גם געגוע, כמיהה, שייכות, חמלה. הוא סיפור שמתהווה ונערך מחדש בכל עת במוחנו. ולעיתים כל מה שאנחנו צריכים הוא מישהו שיהיה שם לשמוע אותו.

מישהו יבכה עלי

אני רוצה לסיים בסיפור בין-דורי משלי, סיפור שסיפרה לי אימי.

זה קרה במחצית השנייה של 1943. איני יודע את המועד המדויק. צעירה יהודייה בת כמעט עשרים מוצאת מסתור תחת זהות בדויה בכנסייה בדרום פולין, שהוסבה לבית חולים קטן לחולי טיפוס. זהו בית חולים עלוב, המופעל בידי נזירות רחמניות, ואף חולה לא צפוי לצאת ממנו בחיים. היא עובדת שם כאחות נזירה, אין לה שום קשר עם העולם החיצון. היא מבינה שהוריה ושני אחיה הצעירים נספו, והיא בכלל לא בטוחה אם נותרו עוד יהודים בפולין או בעולם כולו. אין את מי לשאול; היא בקושי מכירה את האחיות האחרות וגם לא תסתכן בשאלות מיותרות.

כצפוי, היא נדבקת בעצמה בטיפוס. היא קודחת והוזה, ומבינה שזה הסוף. הכומר המוודה כבר הגיע להציע לה את הסקרמנט האחרון. מתוך ערפילי התודעה היא שומעת לפתע בכי חרישי. היא פוקחת עיניים; ליד מיטתה יושבת נזירה שבקושי הכירה, מתייפחת.

וכך תיארה לי את תחושתה:

גל של חמימות, רוגע ואושר הציף אותי. מישהו בוכה עליי. מישהו מצטער על מותי. אני לא מתה בבדידות מוחלטת.

דבר לא השתנה במצבה. הטיפוס לא נסוג, המלחמה נמשכה, משפחתה עדיין נרצחה, והכומר עדיין המתין. הנזירה לא ריפאה דבר. היא רק ישבה שם ובכתה, והפכה את מותה הצפוי בבדידות מוחלטת למוות שמישהו מצטער עליו. במונחיו של המינגוויי, היא הייתה מקום נקי מואר היטב בתוך הנאדה: אור, ומידה מסוימת של ניקיון וסדר.

אימי לא מתה. היא החלימה, ניצלה, הקימה משפחה, ונשאה את הזיכרון הזה שישים שנה — לא כתיעוד של אימה, אלא כראָיה. היא סיפרה אותו, וכל פעם שסיפרה אותו ערכה בו את סיפור חייה, ובחרה בעריכה שמאפשרת להמשיך.

וכעת הוא בארכיון שלי, אף שלא הייתי שם. ועבורי זה סיפור אישי לגמרי על כוחה המרפא של אנושיות אחת.

לקריאה נוספת

כאב חברתי והנוירוביולוגיה של הבדידות

Cacioppo J. T., Patrick W. Loneliness: Human Nature and the Need for Social Connection. W. W. Norton, 2008.
Eisenberger N. I., Lieberman M. D., Williams K. D. Does rejection hurt? An fMRI study of social exclusion. Science, 302: 290–292, 2003.
DeWall C. N. et al. Acetaminophen reduces social pain: Behavioral and neural evidence. Psychological Science, 21(7): 931–937, 2010.
Holt-Lunstad J., Smith T. B., Baker M., Harris T., Stephenson D. Loneliness and social isolation as risk factors for mortality: A meta-analytic review. Perspectives on Psychological Science, 10(2): 227–237, 2015.
Murthy V. H. Together: The Healing Power of Human Connection in a Sometimes Lonely World. Harper Wave, 2020.

זיכרון, מסע מנטלי בזמן ורשת ברירת המחדל

Tulving E. Episodic and semantic memory. In: Organization of Memory. Academic Press, 1972.
Tulving E. Episodic memory: From mind to brain. Annual Review of Psychology, 53: 1–25, 2002.
Buckner R. L., Andrews-Hanna J. R., Schacter D. L. The brain's default network: Anatomy, function, and relevance to disease. Annals of the New York Academy of Sciences, 1124: 1–38, 2008.
Schacter D. L., Addis D. R., Buckner R. L. Remembering the past to imagine the future: The prospective brain. Nature Reviews Neuroscience, 8(9): 657–661, 2007.

נוסטלגיה

Wildschut T., Sedikides C., Arndt J., Routledge C. Nostalgia: Content, triggers, functions. Journal of Personality and Social Psychology, 91(5): 975–993, 2006.
Zhou X., Sedikides C., Wildschut T., Gao D.-G. Counteracting loneliness: On the restorative function of nostalgia. Psychological Science, 19(10): 1023–1029, 2008.
Sedikides C., Wildschut T., Arndt J., Routledge C. Nostalgia: Past, present, and future. Current Directions in Psychological Science, 17(5): 304–307, 2008.
Routledge C., Wildschut T., Sedikides C., Juhl J. Nostalgia as a resource for psychological health and well-being. Social and Personality Psychology Compass, 7(11): 808–818, 2013.

קלאסיקה

Durkheim É. Le Suicide: Étude de sociologie. Félix Alcan, 1897.
Hemingway E. A Clean, Well-Lighted Place. In: Winner Take Nothing. Scribner, 1933.
Hofer J. Dissertatio Medica de Nostalgia. Basel, 1688.